ע"פ 9173/09ניסים עדיקה נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופטת ת' בר-אשר צבן ) מיום 22.10.2009, שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת.פ. 3150/08 וב-ת.פ. 3187/08.

1.

עניינו של ערעור פסלות זה בהליך הפלילי שנפתח נגד המערער בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופטת ת' בר-אשר צבן ), בגין אי-קיום צווי הריסה שיפוטיים שהוצאו נגדו במסגרת ת"פ 4178/01 ו-ת"פ 2699/04 (להלן: צווי ההריסה ). יצוין, כי המערער כבר הורשע מספר פעמים בעבירות של אי-קיום צווי ההריסה השיפוטים שהוצאו נגדו וכי התיקים נושא הערעור שלפניי - ת"פ 3150/08 ו-ת"פ 3187/08 - הם אך חוליה נוספת בשרשרת הליכים אלו.

2.

ביום 3.5.2009 התקיימה ישיבת הכרעת הדין ולבקשת המערער אוחד הדיון בשני התיקים הפלילים המוזכרים לעיל. בתום הדיון בטענות המקדמיות, ולאחר שאלה נדחו, הודה המערער כי אין בידיו את היתרי הבניה המתייחסים לעבירות הבניה בגינן הוצאו נגדו צווי ההריסה השיפוטיים. נוכח הודיית המערער בעובדות שני האישומים נגדו, ולאחר שמיעת עמדת המשיבה, הרשיע בית המשפט את המערער במיוחס לו בכתבי האישום. מיד לאחר מכן, הודיע בא-כוח המשיבה כי נגד המערער תלוי מאסר על תנאי למשך חודשיים, אשר נגזר עליו במסגרת הרשעותיו הקודמות בגין אי-קיום צווי ההריסה השיפוטיים, וכי כעת יש להפעילו. במקביל לכך, ביקשו באי-כוחו של המערער כי ישיבת הטיעונים לעונש תדחה למועד מאוחר יותר, וזו אכן נקבעה ליום 17.9.2009.

3.

עם פתיחת הדיון בשלב הטיעונים לעונש, עדכן התובע כי באי-כוחו של המערער הגיעו להסדר עם התובע הראשי, לפיו יידחה הדיון שנקבע לעניין העונש לחודש ינואר 2010 ובזמן האמור יבצע המערער עבודות שונות בשטח; ואם אכן יבצען - יבוטל האישום בת"פ 3187/08. אשר לתיק הנוסף, נקבע באותו הסדר כי אם עד לחודש ינואר 2010 יהיה בידי המערער להציג היתר בניה, הרי שיבוטל אף כתב האישום נגדו בת"פ 3150/08. במידה ולא יעמוד המערער בהסדר המתואר, יישמעו הטיעונים לעונש במועד הדחוי (להלן: ההסדר ).

בתום הצגת ההסדר על ידי הצדדים דחה בית המשפט את האמור בו. בהחלטתו המפורטת הביע בית המשפט את מורת רוחו מההסדר, תוך שהוא מציין כי הוא "מקומם את חוש הצדק וקשה לקבלו". עוד ציין בית המשפט, כי היות ועסקינן בבנייה למטרות עסקיות ולא בפתרון למצוקת מגורים, ונוכח העובדה שהמערער הורשע כבר ארבע פעמים קודם לכן בעבירות של אי-קיום צווי הריסה שיפוטיים, הרי שדין ההסדר להידחות. כן עמד בית המשפט על ההבדלים בעמדת המשיבה בין התיק הנוכחי לבין תיקים קודמים שנדונו בפניו והעיר כי: "קשה לקבל את מדיניותה של המאשימה ולא נותר אלא לתהות אם ההבדל נובע מכך שהנאשם בתיקים הנדונים היה מיוצג כטענת בא-כוחו בשלושה עורכי דין ושני אדריכלים". בהמשך, ולאור הדברים האמורים לעיל, נתבקשה המשיבה לנמק את מדיניותה. במקביל נקבע מועד חדש לדיון בטיעונים לעונש. ביום 1.10.2009, ולאחר שנתקבלה עמדת המשיבה החוזרת בה מההסדר, קבע בית המשפט כי ההסדר שהובא לאישורו מהווה "חריגה ברורה ממדיניות הפרקליטות" וכי החלטתו בעניין זה תועבר לידיעת היועץ המשפטי לממשלה ולידיעתם של גורמים נוספים במשרד המשפטים.

4.

ביום 19.10.2009, ועל רקע ההחלטות המתוארות מעלה, הגיש המערער בקשה לפסילת בית המשפט (להלן: בקשת הפסלות ). בבקשתו, טען המערער כי ההסדר אליו הגיע עם בא-כוח התביעה אינו הסדר טיעון, כי אם הסדר דיוני בלבד לדחיית מועד שמיעת הטיעונים לעונש. עוד טען המערער כי התנגדותו הנחרצת של בית המשפט להסדר, נזיפתו בעמדת התביעה והגדרתה כ"תמוהה" והתבטאותו (אף שאינה לפרוטוקול) כי המערער "צריך לשבת בכלא" מלמדים על משוא פנים ועל אי יכולתו של בית המשפט לגזור את דינו באובייקטיביות הנדרשת. לשיטת המערער, העוינות שבית המשפט גילה כלפיו נלמדת אף מהחלטתו להביא את תנאי ההסדר לידיעת הגורמים הממונים על התביעה, וזאת כאקט של ביקורת או ענישה. לבסוף, התייחס המערער אף לנסיבות התכנוניות בגינן לא קיים את צווי ההריסה, לרבות התמשכות ההליכים והעיכוב שחל באישור תוכנית ההתחדשות העירונית בשכונת גוננים. לשיטתו, התעלמותו של בית המשפט מנסיבות אובייקטיביות אלה מצביעה אף היא על כך שדעתו נעולה נגדו.

5.

ביום 22.10.2009 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות (להלן: החלטת הפסלות ). בהחלטתו המנומקת פירט בית המשפט על פני 19 עמודים את הרקע הכללי לבקשת הפסלות, את טענות המערער ולבסוף עמד על נימוקי הדחייה. ראשית, התייחס בית המשפט לטענה כי גזר את דינו של המערער בטרם נשמעו הטיעונים לעונש. בהיבט זה, ציין בית המשפט כי אכן ביטא עמדתו לפיה המערער צפוי לשאת בעונש מאסר בדרך של ביצוע עבודות שירות, אולם ציין כי אמירתו התייחסה אך ורק למאסר על תנאי שהוטל על המערער בתיקים קודמים, ואשר הדין חייב את הפעלתו לאור התמשכות העבירה. מכאן, שלא היתה בהתייחסותו זו משום חריצת דין. שנית, דחה בית המשפט את טענת המערער, לפיה מורת הרוח שביטא מההסדר מלמדת על משוא פנים והיעדר אובייקטיביות. בית המשפט עמד בהקשר זה על תפקידו וסמכותו לשקול את הסדרי הטיעון המובאים בפניו, תוך שהוא מדגיש את חובתו לבדוק האם ההסדר הפרטני שבפניו אכן תואם את מדיניותה המקובלת של המאשימה. בית המשפט סיכם נקודה זו בכך שאין מדובר במשוא פנים, ואף לא בחשש למשוא פנים, אלא "מדובר בשמירה על אחידות, שוויון בפני החוק וצדק". על כן, דחה בית המשפט אף את הטענה כי יש בהחלטתו להביא את העניין לידיעת היועץ המשפטי לממשלה ולידיעתם של מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות והיועץ המשפטי של עיריית ירושלים, משום העדפת המשיבה ונקיטת עמדה מוקדמת כנגד המערער. לבסוף, דחה בית המשפט אף את הטענה כי הוא אינו מתחשב בעיכובים החלים באישור תוכנית ההתחדשות העירונית. בית המשפט הבהיר כי הוא מודע לתוכנית ולבעיות הכרוכות בה וכי "נכון להיום, מאחר שטרם נפרשו העובדות, אין לי כל דעה באשר למועד ביצועם של צווי ההריסה שאקבע במסגרת גזר הדין, ואיני יכולה לדעת מה תהיה תקופת הארכה שתיקבע על ידי לביצועם של הצווים".

6.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו, כמו גם בדיון שנערך לפניי ביום 31.1.2010, חזר המערער על עיקר טענותיו, תוך שהוא ממקד אותן בשתיים אלה: ראשית, בהתבטאותו של בית המשפט כי הוא צפוי למאסר ועוד בטרם נשמעו הטיעונים לעונש; שנית, בדחיית ההסדר אליו הגיעו הצדדים ובאופן בו ביטא בית המשפט את מורת רוחו מההסדר. על סמך כל אלה, ביקש המערער לטעון כי בית המשפט מגלה כלפיו יחסי שלילי, תוך העדפת עמדת הפרקליטות, ומשכך קיים בעניינו חשש ממשי למשוא פנים במובנו האובייקטיבי. מנגד, טענה באת-כוח המשיבה כי אין בהחלטתו של בית המשפט לדחות את ההסדר משום חשש ממשי למשוא פנים, וכי אין חולק על סמכותו של בית המשפט לחוות דעתו על הסדרים המובאים בפניו בכלל, ובפרט כאשר מדובר על מחיקת כתב אישום לאחר הודיית המערער בו.

7.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ומשעיינתי בחומר המונח לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ראשית, כלל הוא כי את ערעור הפסלות יש לבסס עד סיום ההליך, ולכאורה משניתנה הכרעת הדין אין עוד מקום להעלות כנגד המותב טענת פסלות ואף לא לערער עליה (ראו: יגאל מרזל דיני פסלות שופט 139-137, 338 (2006)). שאלה נפרדת היא מהו המועד בו הסתיים ההליך. בענייננו, המערער הורשע על פי הודאתו, וכל שנותר הוא שלב הטיעונים לעונש. טענותיו של המערער ממקדות עצמן בהחלטתו של בית המשפט שלא לאשר את הסדר הטיעון שהגיעו אליו הצדדים, ושייתכן כי היה מביא למחיקת כתבי האישום. טענות אלה הן טענות מובהקות הנוגעות לעצם הכרעת הדין וגזר הדין ומשכך המסגרת המתאימה לליבונן היא על דרך הגשת ערעור, ככל שיבקש המערער לעשות כן, ולא על דרך של הגשת בקשת פסלות (ראו: ע"פ 6390/09 בוקעאי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 12.8.2009); ע"פ 4575/07 ניר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.6.2007). בית משפט זה הבהיר לא אחת, כי ערעור הפסלות אינו יכול לשמש את בעלי הדין כמסלול עוקף לכלל לפיו אין ניתן לערער, ברגיל, על החלטות ביניים בהליך פלילי (ראו: ע"פ 4576/07 בן יששכר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.2007); ע"פ 7689/01 טאהא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.2001)). הוא הדין בענייננו ועל פני הדברים, די בכך כדי להביא לדחיית ערעור הפסלות. יחד עם זאת, ובשים לב לנסיבותיו הייחודיות של המקרה, מצאתי להתייחס בקצרה גם לטענות המערער לגופן.

8.

כאמור, טענותיו העיקריות של המערער מסבות עצמן על החלטתו של בית המשפט לדחות את ההסדר. בראשית הדברים אציין כי ניסיונו של המערער לסווג את ההסדר כעניין דיוני גרידא ולא כהסדר טיעון לוקה במלאכותיות רבה, הואיל ונפקותו המעשית האמיתית של ההסדר אינה בדחיית הדיון כי אם בביטול כתבי האישום העומדים כנגדו. במצב דברים כגון זה וכשבפניו מובא הסדר טיעון, רשאי בית המשפט, שלא לומר חייב, לבחון את תנאיו של ההסדר ולהביע את דעתו השיפוטית בדבר סבירותם ותקינותם. זאת עשה בית המשפט, ובדין עשה. על כך יש להוסיף כי ההחלטה לאשר או לפסול הסדר טיעון הינה החלטה דיונית במהותה, וככזו אין היא מהווה, כשלעצמה, עילה לפסילת המותב ( ראו: ע"פ 1504/07 נעים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2007) ). בית משפט זה עמד על כך כי החלטה דיונית תהווה עילה לפסילת שופט רק במקרים נדירים בהם עולה מן ההחלטה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים במובנו האובייקטיבי. בנסיבותיו המיוחדות של העניין, ביקש בית המשפט להביע את מורת רוחו ממדיניותה הלא אחידה של התביעה, כאשר זו מאפשרת את מחיקתו של כתב אישום לאחר הודיית המערער בו. הסתייגותו זו של בית המשפט, אף שהיא לכאורה פוגעת בהישג שהשיג המערער מחוץ לכתלי בית המשפט, מכוונת את עיקר הביקורת כנגד התנהלות התביעה בתיק. היות וכך הוא, לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי אכן נמנה עם המקרים החריגים בהם ניתן ללמוד מההחלטה הדיוניות לבדה קיומה של עילת פסלות.

בצד מישור הבחינה המהותי, מבקש המערער לבסס את עילת הפסלות אף על התבטאויותיו השונות של בית המשפט. ככלל, אין בהתבטאויותיו של השופט באולם כדי להקים עילה לפסילתו. המציאות המשפטית מלמדת כי יש והתבטאויותיו של בית המשפט הן ראויות ויש שאינן ראויות. התבטאויות אלה, ובעיקר אלה שאינן ראויות, כפופות הן למבחן האובייקטיבי בדבר קיומו של חשש ממשי למשוא פנים ( ראו: ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2007)) . במקרה שלפניי אכן מוטב היה אם בית המשפט היה נוקט משנה זהירות באשר לאופן בו ביטא את ביקורתו על הסדר הטיעון. ניכר במערער ואף בבא-כוחו שטען בפניי כי הוא ראה בדברים פגיעה קשה. ברם, אין בהתבטאויותיו של בית המשפט או בהגדרתו, לדוגמה, את מדיניות המשיבה

- "תמוהה" - כדי ללמד על חשש ממשי למשוא פנים. הוא הדין אף בעניין התבטאויותיו של בית המשפט באשר להפעלת המאסר על תנאי שהוטל על המערער, שהוא תוצאת הדין. לסיום, מוכנה אני לקבל כי התבטאויות אלה של בית המשפט אכן יצרו תחושה קשה בליבו של המערער. יחד עם זאת, לא מצאתי כי בנסיבות העניין יש בהתבטאויות עליהן מלין המערער כדי להקים עילת פסלות בשל חשש אובייקטיבי למשוא פנים.

אשר על כן, הערעור נדחה.