ע"פ 200/10 אליאור חן נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' נועם )

מיום 3.1.2010 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פלילי 460/09.

1.

ביום 9.11.2009 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום, בן שמונה סעיפים, המגולל מסכת התעללות קשה וארוכה בקטינים ובחסרי ישע, הכוללת תקיפת קטין או חסר ישע הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); התעללות בקטין או בחסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ג לחוק העונשין; וכן תקיפת קטין או חסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ב(ב) לחוק העונשין (להלן: כתב האישום ).

2.

שלושה שבועות לאחר מכן, ביום 1.12.2009, החל משפטו של המערער בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' נועם ). בסוף הדיון, קבע בית המשפט כי תשובת המערער לכתב האישום תינתן ביום 3.1.2010, והוסיף כי באותו המועד אף תועלנה טענותיו המקדמיות. כן נקבע, כי במידה והמערער יכפור בעובדות כתב האישום תישמענה הראיות, החל מיום 15.2.2010, בכל שבוע, בימי שני, שלישי ורביעי.

3.

ביום 3.1.2010, ועוד בטרם השיב המערער לכתב האישום, ביקש בא-כוחו כי בית המשפט יפסול עצמו מלהמשיך לדון בתיק שלפניו. בקשה זו (להלן: בקשת הפסלות ) נימק בא-כוח המערער בשתיים אלה:

האחת – היחשפותו לכאורה של המותב לסיקור תקשורתי מוטה וחד-צדדי שיש בו כדי לגבש חשש ממשי למשוא פנים; השנייה

– החלטתו של המותב לקצוב את המועד למתן תשובת המערער לכתב האישום לחודש ימים וכן סירובו להתיר למערער להעלות את טענותיו המקדמיות קודם לכן, כשבוע ימים לאחר שנפתח משפטו. במסגרת בקשת הפסלות שטח בא-כוחו של המערער את אופן סיקורה המוטה של התקשורת בעניין מרשו, ואף ביקש להגיש כתבות המוכיחות טענה זו לידי בית המשפט. בא-כוח המערער אף הוסיף וטען כי נודע לו, אגב אורחא, כי המותב מנוי על אחד מהעיתונים היומיים ומכאן שבוודאי נחשף לכתבות העיתונאיות בעניין מרשו. כן ביקש בא-כוחו של המערער לבחון האם המותב נחשף לתוכניות תחקיר, כאלה או אחרות, ששודרו בטלוויזיה עובר למועד הדיון. באשר לטענתו השנייה, הלין בא-כוחו של המערער על פרק הזמן שניתן לו ללמוד את חומר החקירה – חודש ימים – בטרם ישיב מרשו לכתב האישום, וזאת בשים לב להיקף ומורכבות חומר החקירה. כמו-כן, נטען כי החלטת בית המשפט שלא לאפשר העלאת טענות מקדמיות בטרם תינתן תשובת המערער לכתב האישום, יוצרת בלב המערער את הרושם כי דעתו של המותב נעולה.

4.

בהמשך אותו היום דחה בית המשפט, במעמד הצדדים, את בקשת הפסלות. בהחלטתו המנומקת דחה בית המשפט את הטענה, לפיה נחשף או עלול היה להיחשף לפרסומים בתקשורת הכתובה או האלקטרונית בעניינו של המערער באופן המגבש עילה לפסילתו. בית המשפט הוסיף וציין כי:

"מטעם זה, גם לא מצאתי כל הצדקה לאפשר לסנגור להגיש לבית-המשפט את הכתבות שפורסמו אודות הנאשם באמצעי התקשורת; ובפרט כאשר לטענתו, יש בחומר זה כדי להשחיר את פניו של הנאשם, ואף לחשוף את בית המשפט לגרסאות שמסרו העדים".

אשר לטענתו השנייה של המערער, ציין בית המשפט כי מדובר בהחלטה דיונית שאינה מקימה עילת פסלות ואף הוסיף והיפנה לפרוטוקול הדיון, מיום 1.12.2009, ממנו עולה כי בא-כוח המערער ציין כי "תשובה לאישום אוכל להשיב בתוך כחודש, לאחר שאלמד את כל חומר החקירה". לבסוף, דחה בית המשפט את טענת המערער כי יש בקביעתו את סדר שמיעת הראיות, אם יבקש המערער לכפור בעובדות כתב האישום, כדי לגלות עילת פסלות (להלן: החלטת הפסלות ).

5.

על החלטת הפסלות הוגש הערעור שלפניי. בערעורו, חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסלות, תוך שהוא מדגיש כי לשיטתו יש בסיקור העיתונאי בעניין מרשו כדי להשפיע על הכרעתו של בית המשפט. המערער אף מבקש לקבוע, כעניין של עובדה, את זהות העיתון עליו מנוי, לכאורה, שופט המותב ולצרף את הכתבות שהופיעו בעיתון זה והתייחסו לעניינו. כל זאת, על מנת להוכיח כי יש בהשפעת הסיקור העיתונאי הקונקרטי כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים במובנו האובייקטיבי, מצד השופט. על כך מוסיף המערער וטוען כי החשש הממשי למשוא פנים נלמד אף מהתנהלותו של בית המשפט ביום 1.12.2009, כפי שפירט בבקשת הפסלות. לבסוף, טוען המערער, כי הן לפי מבחן החשש הממשי למשוא פנים והן לפי מבחן מראית פני הצדק יש להורות על פסילתו של המותב היושב בדין, תוך שהוא עומד על ההבדלים בין המבחנים המשפטיים ועל ההבחנה בין המימד האובייקטיבי למימד הסובייקטיבי בכל אחד מהם.

6.

לאחר שבחנתי את טענות המערער הגעתי לכלל מסקנה כי אין בהן ממש וכי דין הערעור להידחות. הלכה מושרשת היא כי דיני הפסלות בישראל מבוססים על מבחן החשש הממשי למשוא פנים. כך מורה אותנו סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 וכך מורה אותנו ההלכה הפסוקה אשר נדרשה לפירושו של הסעיף. כבר נקבע בפסיקתנו כי מבחן החשש הממשי למשוא פנים מושתת על החזקה בדבר מקצועיותו של השופט – מקצועיות המעניקה לו את היכולת להבחין בין ראיות קבילות לבין ראיות שאינן כאלה ובין מידע רלוונטי למידע שאינו רלוונטי (ראו, לדוגמה: ע"פ 6828/09 לוי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 21.9.2009)). יחד עם זאת, חזקת המקצועיות אינה חלוטה וניתנת היא לסתירה; על המבקש לעשות כן מוטל הנטל להוכיח, מבחינה אובייקטיבית, כי בנסיבות העניין קיים חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 4771/05 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 23.5.2005)). כפי שיפורט להלן, נטל זה לא עלה בידי המערער להרים.

7.

אשר לטענתו הראשונה של המערער – לפיה חשיפתו לכאורה של בית המשפט לסיקור עיתונאי חד צדדי בעניינו מחייבת את פסילתו – מצאתיה כמקוממת ובלתי ראויה. אעיר כבר בראשית הדברים, כי אף אני, כמו המותב היושב בדין, לא מצאתי מקום להידרש לתוכן הכתבות אליהן הפנה המערער בערעורו ויש אך לתמוה מדוע התעקש המערער להגישן לבית המשפט. אכן, שופט – כל שופט – יושב בתוך עמו ואף הוא חשוף למידע חדשותי, כזה או אחר. ניתן לומר כי בעידן בו אנו חיים החשיפה התקשורתית של אירועים ובמיוחד אלה שדבק בהם חשד לפלילים, הינה חשיפה רבה ופעמים רבות מוגזמת, לעתים אף אינה ראויה. לא כאן המקום לדון בהיקף הפרסומים בכלל ועל חשיבותה של חשיפה לציבור אל מול החובה לשמור על טוהר ההליך השיפוטי.

כבר אמרנו בעבר כי "השופט יושב בתוך עמו, ובתוך כך נחשף למידע המפורסם בתקשורת על מאן דהוא, ויתכן שגם לגבי מי שעניינו נדון בפניו. פסילת שופט אך בשל חשיפתו למידע חדשותי כאמור תביא לפסילת שופטים שאינה מוצדקת, לא רק בהיעדרו של שופט ניטרלי לחלוטין, אלא גם בשל העובדה כי חזקת המקצועיות של השופט מניחה כי השופט מסוגל להפריד בין ידיעותיו החיצוניות לבין השאלה המתעוררת לפניו. על כן, הוא ישמע את התיק לגופו בלא דעה מוקדמת שאינה ניתנת לשכנוע" (ראו: ע"א 8844/06 הרב צבי ביאלוסטוצקי נ' בנק ירושלים

בע"מ (לא פורסם, 26.11.2007)). חזקה על שופטי ישראל כי מודעים הם לחובתם לשפוט על פי כישוריהם המקצועיים ועל יסוד הראיות הקבילות המובאות בפניהם ועל פי אלה בלבד. בעניינו של המערער דומה כי הסנגור מבקש להביא את בית המשפט לעיין בחומר התקשורתי הבלתי קביל ולהקים באופן מלאכותי עילת פסלות כדי להביא להחלפת המותב הדן במשפטו של מרשו; להליך פסול כזה אין לתת יד. בחנתי את הפרוטוקולים שצירף המערער, ולא מצאתי ולו התייחסות אחת המעידה, אף לא המרמזת, כי המותב הושפע מהסיקור התקשורתי כפי שטוען לכך המערער. נהפוך הוא – המותב דחה באופן עקבי את בקשותיו של המערער להציג את הכתבות בעניינו, וגם בכך יש ללמד על יכולתו לנהל את ההליך שלפניו באופן אובייקטיבי ומקצועי.

8.

אשר לטענתו השנייה של המערער, הרי שדינה להידחות גם כן. הלכה מושרשת היא כי אין בהחלטותיו הדיוניות של בית המשפט, כשלעצמן, כדי להוות עילה לפסילתו, אלא במקרים חריגים ונדירים. כך למשל, נפסק בעבר, כי החלטות דיוניות שעניינן שמיעת ראיות, קציבת זמן החקירה הנגדית ואף פסילת שאלות במהלך חקירה, אינן עילה לפסילת שופט (ראו: ע"פ 1504/07 נעים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2007); ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.2002)). הוא הדין בדרך כלל והוא הדין בענייננו. בית המשפט בהחלטותיו הדיוניות ביקש לקבוע את המסגרת לניהול ההליך שבפניו, זאת ותו לא. כך קבע הוא את המועד להגשת תשובת המערער לכתב האישום; כך קבע הוא את המועד להעלאת הטענות המקדמיות וכך קבע הוא את סדרי שמיעת הראיות, היה והמערער יכפור בעובדות כתב האישום. על-כן, לא מצאתי כי יש בהחלטות אלה, בכל אחת מהן בנפרד ואף לא בצירופן יחדיו,

כדי לגבש עילה מוכרת לפסילתו של בית המשפט.

9.

בהתבסס על האמור עד כה, ומשמצאתי כי לא עלה בידי המערער להצביע על התגבשותה של עילת פסלות, דין הערעור להידחות.