ע"פ 6445/10 שוניה ספרטק נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל ) מיום 29.8.2010 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פלילי 15111-06-10

1.

כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ביצוע שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 420(ב)

ל חוק העונשין, התשל"ז -1977. על פי כתב האישום, הגיע המערער בשעת לילה לקיוסק שבו עבד המתלונן כמוכר, תקף את המתלונן באמצעות שני בקבוקי וודקה, והבריח אותו מהמקום. בהמשך, על פי כתב האישום, שבר המערער את קופת הקיוסק וגנב מתוכה סכום של כ-1,000 ש"ח במזומן.

במקביל להגשת כתב האישום בתיק זה, הוגש נגד המערער כתב אישום נוסף בגין עבירות זהות בבית המשפט המחוזי בתל אביב (מ"ת 17749/07/10, להלן: ההליך הנוסף ), במסגרתו הואשם המערער בשלושה אישומי שוד בנסיבות מחמירות, בגין אירועים דומים לאירועים שעמדו ברקע להגשת כתב האישום בתיק הנוכחי. בהמשך לבקשת התביעה, קבעה השופטת כוחן בתאריך 11.8.10, כי המערער ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים התלויים נגדו בתיק הנוסף. על החלטה זו הגיש המערער ערר לבית המשפט העליון (השופט רובינשטיין ).

2.

בהחלטתו מיום 25.8.2010, פירט בית המשפט העליון את האישומים והאירועים הנזכרים בכתב האישום המונח בבסיס ההליך הנוסף. כמו כן, סקר את תוכן התסקיר שקיבל בית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בתיק הנוסף, אשר עסק בעברו של המערער כמעורב בניסיונות גמילה מסמים שלא צלחו, ובאירועי אלימות נוספים שהיה מעורב בהם. בית המשפט העליון דחה את הבקשה לשחרר את המערער ממעצר עד תום ההליכים לחלופת המעצר שהתבקשה ("קהילת 'הדרך'"), בשל אחריותו של בית המשפט לביטחון הציבור, וציין בהקשר זה כי "עורר זה פגיעתו עד הנה רעה" (פסקה יא להחלטתו של השופט רובינשטיין ). לבסוף, הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, לצורך בירור התנאים בחלופת המעצר שהוצעה.

3.

בתאריך 26.8.10, קבע השופט גורפינקל בשבתו כשופט תורן בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו, כי אין הוא יכול לדון בבקשת השחרור מהמעצר עד תום ההליכים כפי שהורתה החלטתו של השופט רובינשטיין , משום שהוא השופט הדן בתיק הנוכחי, ואילו המעצר עד תום ההליכים התבקש בתיק הנוסף. היות שהשופט

גורפינקל היה השופט התורן היחיד באותו השבוע, נקבע כי הדיון בבקשה יקבע לשופט תורן בשבוע שלאחר מכן. השופט גורפינקל ציין בהחלטתו זו, כי לדיון בבקשה יש לזמן את נציגי חלופת המעצר הרלוונטיים .

על החלטה זו של השופט גורפינקל הוגשה ביום 29.8.2010 בקשת הפסלות שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי. לטענת המערער בבקשת הפסלות, מעידה ההתייחסות לחלופת המעצר הספציפית, כי השופט התורן לא הסתפק בהפניית התיק למותב אחר, אלא קרא את תוכן ההחלטה, ונחשף לחומר בלתי קביל המצוי בה – בין היתר עברו הפלילי של המבקש ונתונים נוספים שאסור שיובאו לעיונו בעת שבתו בתיק הנוכחי. הפרקליטות בתגובתה לבקשה ציינה כי להנחתה, השופט גורפינקל לא עיין בחומר הבלתי קביל, אך הוסיפה כי ככל שאכן נחשף בית המשפט לחומר כזה ( ורק במקרה כזה ) הרי שאין התנגדות לבקשה.

ביום 29.8.2010 החליט השופט גורפינקל שלא לפסול עצמו מלדון בתיק (להלן: החלטת הפסלות ). בהחלטת הפסלות ציין השופט כי החלטת בית המשפט העליון פתוחה לעיון ופורסמה לכלל השופטים, ואין בעיון בה כדי לשמש עילה להעברת הדיון למותב אחר.

4.

על החלטתו זו של בית המשפט הוגש הערעור שבפניי, במסגרתו שב וטוען המערער כי חשיפתו של בית המשפט להחלטת בית המשפט העליון בנוגע למעצרו של המערער מהווה חשיפה של בית המשפט לנתונים שאסור שיהיו בפניו, ומצדיקה העברת הדיון למותב אחר. כמו כן טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את הבקשה בלא לקיים דיון בבקשת הפסלות.

5.

לאחר עיון בטיעונים המפורטים בכתב שהגיש המערער, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אם אכן עיין השופט בהחלטת בית המשפט העליון, ונחשף לאמור בה בעניינו של הנאשם, הרי שחזקה היא, כי מקצועיותו של השופט מאפשרת לו לדון באובייקטיביות בעניינו של המערער, גם אם נחשף להליכים מקבילים המתנהלים בעניינו (ראו:

ע"פ 10328/03

כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.2003); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 300-298 (2006)). באופן פרטני, אין בחשיפה לעברו הפלילי של הנאשם משום עילת פסילה (ראו ע"פ 887/95 דוד נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(4) 392), והמבחן לעניין זה הוא, כבכל דיני הפסלות, החשש הממשי למשוא פנים (ראו יגאל מרזל דיני פסלות שופט 303 (2006)).

6.

במקרה דנן, אף שבית המשפט נחשף לחוות דעת מקצועית שהוגשה לצורך הדיון בתיק המקביל, הרי שעניינה היה הערכת חלופת המעצר והליך הגמילה של המערער – והללו אינם רלוונטיים לצורך ההכרעה בתיק הנוכחי העומד לפני בית המשפט. הלכה היא, כי אף במקרים בהם נחשף בית המשפט למידע שאינו קביל, אין בעובדה זו, לכשעצמה, עילה לפסילתו אלא נדרשת חשיפה ל"מסה קריטית" של מידע בלתי קביל כדי למנוע משופט לישב בדין (ראו: ע"פ 4849/03

שלוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.2003)).

כאן נראה, כי המידע בדבר עברו של הנאשם במסלולי גמילה שונים, והתרשמות נציגי חלופת המעצר מהנאשם אינם מגיעים לכדי "מסה קריטית" של מידע בלתי קביל רלוונטי, שעלול באופן ממשי ליצור משוא פנים אצל בית המשפט הדן בתיק, והמצדיק את פסילת המותב.

7.

בשולי הדברים יוער, כי טענת המערער בדבר אי קיום דיון בבקשת הפסלות, אינה מעלה עילת פסלות כשלעצמה . המבחן הרלוונטי לדיני הפסלות הוא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. אין בהחלטות דיוניות כדי להקים עילת פסלות, ככל שאינן מעידות על קיומו של חשש כזה (ראו ע"א

819/02 , פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.02.2002).

אשר לבקשתו של המערער לקיים דיון בערעור, הרי שהלכה היא כי חוק סדר הדין הפלילי אינו מקים חובה לשמיעת הצדדים בעל-פה בהליכי ערעור על החלטה בבקשה לפסילת שופט. כך, נקבע כי ההכרעה בערעור הפסלות אינה חייבת להיעשות על סמך טיעוני הצדדים בעל-פה דווקא וניתן לקבלה גם על בסיס נימוקי הערעור לבדם (ראו: ע"פ 200/10 אליאור חן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.2010)).

אשר על כן, הערעור נדחה.