ע"פ 10328/03 יובל כהן נ. מדינת ישראל

לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה (השופטת ר' לורך) שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 3031/01.

1.כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות שונות שעניינן גניבת רכב, מרמה, התחזות וזיוף. כתב האישום נדון בפני בית משפט השלום בנתניה (השופטת ר' לורך), וההקראה בתיק נערכה ביום 4.11.2001. במהלך ניהול המשפט, התברר למערער כי השופטת הדנה בתיק נחשפה אגב טיפול בבקשה להחזרת תפוס למידע בלתי קביל. מדובר בבקשה אשר הוגשה על ידי חברת הביטוח הדר להחזרת תפוס, בנוגע לרכב החשוד כגנוב, אשר נתפס על ידי המשטרה, לאחר שפרטיו המזהים זויפו. המשטרה בתגובתה לא התנגדה להחזרת התפוס. הבקשה להחזרת התפוס הובאה בפני השופטת לורך, בשבתה כשופטת תורנית בבית משפט השלום בכפר סבא. השופטת בקשה את תגובת צד ג', אשר ברשותו נתפס כלי הרכב (להלן דחדולן). כיוון שתגובה זו אחרה לבוא, נתנה השופטת החלטה על בסיס החומר שלפניה, וקבלה את הבקשה (ביום 21.1.2002). לאחר מכן, הוגש תצהיר מטעם דחדולן, אשר מתנגד להחזרת התפוס. דחדולן טען כי רכש את הרכב נשוא הבקשה מידי המערער והתצהיר מטעמו מגולל את סיפור התקשרותם. בית המשפט הפנה להחלטתו (מיום 21.1.2002), ולא נדרש לגופו של העניין. בעקבות כל זאת, הגיש המערער בקשה לבית המשפט כי יפסול עצמו מלדון בתיק.

2.טענתו העיקרית של המערער הייתה כי התצהיר מטעם דחדולן אליו נחשף בית המשפט משחיר את פניו, פוגע בסיכויי הגנתו, ומעורר חשש ממשי למשוא פנים. זאת, בעיקר, לאור העובדה שהכרעה במשפט תלויה, בסופו של דבר, בממצאי מהימנות באשר למערער. המשיבה התנגדה לבקשה. ראשית, נטען כי הדיון בבקשה להחזרת התפוס נערך בפני מותב אחר. כמו כן, נטען כי מהמידע הנכלל בתצהיר לא עולה בבירור כי המערער רימה את דחדולן. על כן, טענה המשיבה, לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים.

3.בית המשפט דחה את בקשת הפסלות (ביום 26.10.2003). בית המשפט קבע כי אין בהיחשפותו למידע כדי לבסס אפשרות ממשית למשוא פנים, וכי אין בקרבו כל חשש באשר ליכולתו לדון בתיק במידת האובייקטיביות המרבית. נקבע כי בית המשפט נחשף למידע אגב אורחא, בלי לקיים דיון, כאשר מקור המידע היה תצהיר של צד שלישי, שהינו בעל עניין ואשר לא נחקר על התצהיר. בית המשפט קבע כי תצהירו של אותו צד שלישי אינו יכול להשפיע על קביעת ממצאים ביחס לקו ההגנה של המערער. עוד נקבע כי ברור שהכרעת הדין תתבסס אך ורק על הראיות הקבילות. בנוסף, לא נעשה כל שימוש במידע לצורך הכרעה.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שלפני. המערער חוזר על הטענות שהעלה בבית משפט השלום, ומדגיש כי קיימת סמיכות זמנים בין מועד ההחלטה בבקשה להחזרת התפוס לבין המועד בו נערכה הקראה בתיק. המשיבה, מנגד, טוענת כי לא הונחה תשתית אובייקטיבית המצדיקה את פסילת בית המשפט.

5.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר לפני, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. כאשר בית המשפט נחשף לראייה בלתי קבילה, נקודת המוצא הינה, כי שופט מקצועי יוכל להפריד בין הראיה הקבילה לראיה שאינה קבילה, ואין בעצם קבלת מידע לא קביל כדי לפסול השופט. עם זאת, קיימים מקרים מיוחדים וחריגים, שבהם "המסה" של הראיות הבלתי קבילות אליהן נחשף השופט היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו או לעורר חוסר אמון ביכולתו להכריע אותה (ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 329, 335). אין זה המקרה שלפנינו. כפי שקבע בית המשפט, הוא מודע היטב לכך שמדובר בתצהיר מטעם צד שלישי בעל עניין, ועל כן אין סכנה כי בית משפט מקצועי יקבע ממצא מהימנות בהתבסס על מידע לא קביל זה. אכן, דחדולן פרט בתצהירו שורה של מעשים שבצע לטענתו המערער, אשר מציגים אותו באור לא מחמיא, גם אם אינם בהכרח מבססים אחריות לביצוע עבירה. ואולם, בנסיבות העניין, ההחלטה בבקשה להחזרת התפוס ניתנה עוד קודם לכן ובית המשפט לא בסס כל החלטה ולא קבע כל ממצא בהסתמך על תצהיר זה. סופו של דבר, בית המשפט לא קבע כל ממצאי מהימנות ביחס למערער ולא גבש עמדה בעניינו. על כן, לא בסס המערער תשתית אובייקטיבית המעוררת חשש ממשי למשוא פנים.

הערעור נדחה.