ע"א 819/02 מוסטפה דיב מרעי דיראני נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ע' צ'רניאק) מיום 15.1.02, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 1461/00.

1.המערער, עציר מינהלי המוחזק בישראל, הגיש ביום 13.3.00 תובענה נגד המשיבה, שעניינה עינויים שלטענתו עשו חוקריו בגופו במסגרת חקירתו, עת נחטף בשנת 1994 מלבנון על ידי כוחות צה"ל.

2.ביום 23.12.01 הגיש המערער בקשה כי בית המשפט יפסול את עצמו מלדון בעניינו. בבקשתו טען המערער, כי בית המשפט נעתר לבקשות חוזרות ונשנות מצד המשיבה למתן אורכות להגשת כתב הגנתה, הגם שמדובר בבקשות סרק החורגות ממתחם ההגיון והסבירות וכל מטרתן הינה להימנע מבירור התובענה לגופה. בהיענותו לבקשות המשיבה איפשר בית המשפט למשיבה לסכל את בירור תובענת המערער במשך למעלה משנה. כן טען המערער, כי בהחלטתו מיום 3.6.00 נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה לקצוב לה פרק זמן של 135 יום לגילוי מסמכיה, ללא כל טעם מוצדק, וביום 21.11.01 אף נעתר לבקשת המשיבה למתן אורכה של 90 יום נוספים לגילוי מסמכיה, כאשר בהחלטה זו זיכה את המשיבה בהארכת מועד החורגת מהשיעור שביקשה המשיבה. המערער טען כי מהחלטותיו של בית המשפט עולה כי הוא נוטה באופן מובהק לטובת המשיבה, תוך שהוא מאפשר לה באופן שיטתי לעכב את בירור התובענה לגופה, ואינו נוהג עמה במידת התקיפות הנוהגת עם בעלי דין רגילים. בה בעת - טען המערער - דחה בית המשפט באופן שיטתי את כל בקשותיו. כך, נדחתה בקשת המערער למתן עדות מוקדמת וכן נדחו בקשותיו להיות נוכח בדיונים שהתנהלו. המערער טען כי הוא חרד כי אם בית המשפט ימשיך לישב בדין בעניינו, לא תינתן לו הזדמנות ראויה לברר את תובענתו באופן הוגן ובתוך זמן סביר. המשיבה התנגדה לבקשת הפסילה, בטענה כי אין ממש בטענות המערער וכי בקשותיה למתן ארכות הוגשו נוכח נסיבותיו יוצאות הדופן של המקרה שהצריכו חקירה ממושכת. מכל מקום, טענה המשיבה, כי תרופתו של המערער היתה בהגשת בקשות רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט.

3.בית המשפט, בהחלטתו מיום 15.1.02, דחה את בקשת הפסילה בקובעו כי אין לה בסיס.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעורו חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסילה ומוסיף כי גם בדונו בבקשת הפסילה חרג בית המשפט מהוראות תקנות סדר הדין האזרחי, משלא נתן למערער הזדמנות להשיב לתשובת המשיבה לבקשת הפסילה. כן טוען המערער, כי העדר כל נימוק בהחלטה בבקשת הפסילה מחמיר את תחושת משוא הפנים שנוצרה אצלו. המערער מוסיף וטוען כי כאשר מצטברות החלטות הבולטות באי סבירותן ובחד צדדיותן, לא ניתן להתעלם ממשוא הפנים שבבסיסן.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. טענותיו של המערער מופנות כנגד החלטות דיוניות שניתנו על ידי בית המשפט במהלך הדיון בתובענה שהגיש. גם אם אתעלם מן השיהוי המונע העלאת חלק ניכר מן הטענות, הרי שבית משפט זה שב ופסק כי הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור או ערעור - על-פי סדרי הדין - ולא באמצעות הגשת בקשת פסלות וערעור פסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת - ולא גופו של היושב בדין (וראו, למשל: ע"א 7724/96 טודרוס נ'

טודרוס (לא פורסם); ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' אלברט ג'אן (לא פורסם)). אפילו טוען בעל דין נגד שורת החלטות דיוניות - ולא רק נגד החלטה אחת, אין בכך כדי ליצור עילת פסלות (וראו: ע"א 108/00 יהושע רוצנצוויג נ' אהרון חיים (לא פורסם); ע"א 220/99 ח.ר. דולומיט חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ (לא פורסם); ע"א 2668/96 וינברג דורון ושות', עו"ד נ' הרב משה יהודה לייב רבינוביץ (לא פורסם)). אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש, כי ההחלטות השונות שקיבל בית המשפט בעניינו מצביעות על קיום משוא פנים כלפיו, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות. ההחלטות שקיבל בית המשפט בעניינו של המערער, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות (ולעניין זה אין אני נצרך), אינן מעוררות את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער (וראו: ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247, 250), היינו אותה אפשרות ממשית לכך שבית המשפט "גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור')... מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי) יביא לשינוי העמדה." (בג"ץ 2184/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון , פ"ד מח (3) 573, 605).

6.כך גם לא מצאתי בעובדה כי לא ניתנה למערער הזדמנות להשיב לתגובת המשיבה לבקשת פסילה, או בעובדה כי בית המשפט לא נימק את החלטתו בבקשת הפסילה, כדי להצביע, בנסיבות העניין, על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

מטעמים אלה, הערעור נדחה.