ע"פ 2440/09 אברהם כהן נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בקרית-גת (השופטת ר' בן-יששכר שורץ ) מיום 5.2.2009 , שלא לפסול עצמו מלדון בתיק ת 30055/08.

1.

ביום 1.1.2008 הוגש נגד המערער כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בקרית-גת. בכתב האישום יוחסה למערער עבירה של הובלת מטען שלא היה מחוזק היטב, עבירה לפי תקנה 85(א)(4) לתקנות התעבורה (להלן: כתב האישום ).

2.

ביום 29.4.2008 הוקרא כתב האישום למערער, והתיק נקבע להוכחות ליום 4.12.2009. מהחומר שבפניי עולה, כי ביום 2.11.2008 ביקש המערער לדחות את המועד שנקבע להוכחות, וכן ביקש כי עד התביעה, השוטר שרשם את הודעת תשלום הקנס נשוא כתב האישום (להלן: העד ), יציג בעדותו שתינתן במסגרת ישיבת ההוכחות תעודת עובד ציבור.

ביום 4.12.2008 התקיים דיון בעניינו של המערער. במהלך הדיון הודיע בא-כוח המשיבה כי מאחר והעד אמור להעיד כעד תביעה בפני בית המשפט, אין כל רלוונטיות להצגת תעודת עובד ציבור על ידו, וכי המערער יכול לעיין בחומר הראיות בתיק. בהחלטתו, שניתנה במעמד הצדדים, הורה בית המשפט על דחיית ישיבת ההוכחות, וקבע כי נוכח הצהרת המשיבה, אין רלוונטיות לתעודת עובד הציבור של העד לשם הוכחת האישום, אשר מושתת על עדותו של העד, שתישמע בדיון שנקבע להוכחות.

3.

ביום 27.1.2009 ביקש המערער מבית המשפט לפסול עצמו מלדון בעניינו (להלן: בקשת הפסלות ). ביום 29.1.2009 העביר בית המשפט את בקשת הפסלות לתגובת המשיבה. בתגובתה הודיעה המשיבה לבית המשפט כי בראיות התביעה לא מצויה תעודת עובד ציבור של העד. יחד עם זאת, ציינה המשיבה כי העד יתייצב בדיון ההוכחות שנקבע, והמערער יוכל לחקור אותו בחקירה נגדית. כן חזרה המשיבה על עמדתה, כי אין כל רלוונטיות להצגת תעודת עובד ציבור על ידי העד בנסיבות העניין. ביום 5.2.2009 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהחלטות דיוניות אינן מהוות עילת פסילה.

4.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו, טוען המערער כי העובדה שבית המשפט קבע כי העד לא יידרש להציג תעודת עובד ציבור, מקימה חשש לעיוות דין ולאי-סדרים אצל המשיבה. כן מלין המערער על החלטת בית המשפט להעביר את בקשת הפסלות לתגובת המשיבה.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא, כי החלטות דיוניות של בית המשפט אינן מהוות, כשלעצמן, עילת פסלות, ועל הטוען לפסלות להראות כי יש בהחלטותיו של בית המשפט כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2005); ע"פ 1318/91 ענבטאוי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(3) 152 (1991); ע"פ 9703/02 שילון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2003) ). זאת ועוד. גם החלטות הניתנות במסגרת בקשת פסלות – כהחלטת בית המשפט להעביר את בקשת הפסלות לתגובת המשיבה – הן החלטות דיוניות, שאינן מקימות, כשלעצמן, עילת פסלות (השווה: ע"א 5636/02 אליאסי נ' פרלמוטר ; ע"א 819/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 176-174 (2006)). האופן שבו בית המשפט פוסק ומכריע לגופם של דברים אינו יכול להעיד, כשלעצמו, על משוא פנים. המקרים בהם ניתן ללמוד מהחלטותיו הדיוניות של בית המשפט על הינעלות דעתו הינם נדירים וחריגים, ואין המקרה שלפניי נמנה עם מקרים אלה. בענייננו, נוכח זימונו של העד למתן עדות, הרי שההחלטה לפיה הצגת תעודת עובד ציבור על ידי העד אינה נדרשת, אינה מקימה חשש למשוא פנים או לעיוות דין בעניינו של המערער. אמנם, יתכן שבליבו של המערער נוצר חשש כי ההחלטה שקיבל בית המשפט ביחס לבקשתו מצביעה על קיומו של משוא פנים כלפיו, אולם חשש זה הינו סובייקטיבי, ואין בו כדי להקים עילה לפסילתו של בית המשפט.

באשר לטענת המערער כי בית המשפט לא היה רשאי להעביר את בקשת הפסלות לתגובת המשיבה, הרי שגם דין טענה זו להידחות. סעיף

77א(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע אמנם, כי מש נטענה טענת פסלות נגד שופט, יחליט בה אותו שופט "לאלתר ולפני שיתן כל החלטה אחרת". מטרתו של סעיף זה היא להבטיח כי בית המשפט ידון בבקשת הפסלות, בטרם ימשיך לדון בהליך המתנהל בפניו לגופו, ואין בהוראת חוק זו כדי למנוע מבית המשפט לבקש את תגובת הצד שכנגד. כחלק מהדיון בבקשת פסלות, רשאי בית המשפט לבקש את תגובת הצד שכנגד לבקשה וראוי שיעשה כן. אכן, מקום בו בקשת הפסלות אינה מגלה עילה, רשאי בית המשפט לדחותה על הסף אף ללא שמיעת עמדת הצד שכנגד. עם זאת, רשאי בית המשפט – וכאמור, במצבים מסוימים יהא הדבר אף ראוי – לאפשר לבעל הדין שכנגד להשמיע את עמדתו ביחס לבקשת הפסלות (ראו והשוו: ע"א 1079/99 לוי נ' מבשרת הירוקה (לא פורסם, 18.5.1999); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 321-320 (2006)).

אשר על כן, הערעור נדחה.