ע"פ 6160/09 ולדימיר פרסאייזן נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בפתח-תקווה (השופטת נ' אהד )

שלא לפסול עצמו מלדון בתיק עפ"ת 2981-02-09.

1.

ביום 21.12.2008 הוגש לבית משפט השלום בפתח-תקווה כתב אישום נגד המערער, אשר ייחס לו עבירה של אי ציות לתמרור "תן זכות קדימה"; עבירה של נהיגה בקלות ראש; ועבירה של גרימת תאונה בה נפגע אדם ונגרם נזק. ביום 4.6.2008 הורשע המערער בכל המיוחס לו בכתב האישום, וביום 21.12.2008 ניתן גזר-דינו. על המערער הושת עונש של שלילת רישיון נהיגה לתקופה של חמישה חודשים, קרי, עד ליום 21.5.2009.

2.

ביום 2.2.2009 הגיש המערער ערעור על הרשעתו לבית המשפט המחוזי בפתח-תקווה. ביום 24.3.2009 התקיים דיון ראשון בערעור. במהלך הדיון הורה בית המשפט על מינוי סניגור ציבורי למערער. עקב כך, נדחה הדיון ליום 3.5.2009, ולאחר מכן נדחה שוב, עקב בקשת הסניגור, ליום 31.5.2009. בדיון שהתקיים ביום 31.5.2009, הורה בית המשפט על שחרור הסניגור הציבורי שמונה למערער, נוכח התנגדותו של האחרון, וכן הורה על זימון מתורגמן למערער. עקב כך, נדחה הדיון פעם נוספת, ונקבע ליום 23.6.2009.

3.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 23.6.2009, ביקש המערער מבית המשפט (השופטת נ' אהד ) כי יפסול עצמו מלדון בעניינו (להלן: בקשת הפסלות ). בבקשתו טען המערער, כי אינו יכול עוד לסמוך על המותב הדן בתיק, נוכח העובדה שהדיון בעניינו נדחה באופן שייתר את הדיון בערעור. בהחלטתו, שנתנה במעמד הצדדים, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בית המשפט קבע, כי הדחיות במועדי הדיון בעניינו של המערער היו מוצדקות, נוכח החלטותיו כי יש למנות למערער סניגור ומתורגמן, וכן מסירובו של המערער למינויו של הסניגור. בית המשפט ציין בהחלטתו, כי לא נשללה זכותו של המערער לטעון לגופו של הערעור.

4.

על החלטה זו הוגש ביום 29.7.2009 הערעור שבפניי. לטענת המערער, התנגדות למינוי הסניגור הובעה כבר במהלך הדיון שהתקיים ביום 24.3.2009, וכי עובר לדיון זה ביקש מבית המשפט כי יוזמן מתורגמן לדיון בעניינו. לפיכך, טוען המערער כי לא היתה הצדקה לדחיית הדיון בעניינו, וכי התנהלותו של בית המשפט מקימה חשש למשוא פנים בניהול המשפט. נוכח חשש זה, ביקש המערער גם כי הדיון בעניינו יועבר לבית משפט במחוז אחר.

5.

לאחר שבחנתי את טענות המערער, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הנימוקים אותם מעלה המערער בערעורו, נוגעים להחלטותיו הדיוניות של בית המשפט שעניינן בדחיית מועדי הדיונים בתיק. הלכה היא, כי אין בהחלטות דיוניות, לכשעצמן, כדי להקים עילה לפסילתו של בית המשפט. על-מנת שתקום עילת פסלות, יש להראות כי בנסיבות העניין קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט (ראו: ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.7.2005); ע"פ 9703/02 שילון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.1.2003); ע"פ 2440/09 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.4.2009); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 177-174 (2006)). נקודת המוצא היא, כי אפילו מדובר בהחלטה דיונית מוטעית או חריגה, ואין בידי לקבוע בעניין זה בעניינו של המערער, אין בדחיות, כשלעצמן, כדי להקים עילה לפסילתו של בית המשפט. במקרה דנן, לא הצביע המערער על קיומן של נסיבות המעידות כי דעתו של בית המשפט ננעלה באופן שנמנע ממנו לדון בעניינו של המערער באופן חסר פניות, ומכאן כי אין ערעור מגלה כל עילת פסלות.

6.

אכן, יש להצר על כך כי הדיון בעניינו של המערער התעכב עד שהפך, לכאורה, לתיאורטי; אולם עניין זה למרבה הצער נובע לכאורה מאילוצים שאין בינם לבין עילות של פסילה כל קשר. אם המערער מבקש להמשיך ולקיים דיון בערעור עליו לטעון לגופו של הערעור ולנסות להביא לביטול הרשעתו, וזכותו זו עומדת לו. יש להניח כי לכשיטען המערער לגוף העניין ישמע בית המשפט את דבריו בלב פתוח ובנפש חפצה. משהגעתי למסקנה כי לא קמה, בנסיבות העניין, עילה לפסילתו של בית המשפט, ממילא לא קמה כל עילה המצדיקה להעביר את הדיון בעניינו של המערער למחוז אחר. ככל שיוותרו למערער טענות כנגד החלטותיו של בית המשפט, יוכל הוא להעלותן במסגרת הליכי הערעור הקבועים בחוק.

אשר על כן, הערעור נדחה.