ע"פ 582/12 חוסני סייד נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ביתן ) שלא לפסול עצמו מלדון בתיקים פליליים 33717-05-11, 50762-02-11,

38772-07-11, 27889-10-10. התיקים אינם קשורים זה לזה. כל תיק מגולל מסכת עובדתית נפרדת ומייחס עבירות שונות לכל אחד מהמערערים. המשותף לתיקים הוא שבכולם מיוצגים המערערים על-ידי עו"ד מ' בניטה (להלן: עורך-הדין או בא-כוח המערערים ), שהגיש בשמם את הערעור, וכי החלטות הפסלות ניתנו כולן ביום 29.12.2011, והן אחידות בתוכנן.

1.

בערעור מועלות שתי טענות מרכזיות כלפי בית המשפט, שלשיטתו של בא-כוח המערערים מגבשות עילת פסלות. הטענה הראשונה היא כי בית המשפט לא נימק כראוי את החלטת הפסלות ולא התייחס לטענות שהועלו בה על-ידי המערערים. הטענה השנייה היא כי הפרוטוקול שנרשם בתיקים אינו משקף את דברי בא-כוח המערערים הנאמרים באולם. בנוסף לכך, הועלו הטענות הבאות: נטען כי אי-רישום הפרוטוקולים הסב נזק למערער 4, מאחר שבית המשפט לא אפשר לעורך-הדין לטעון כנגד העיכוב הרב בהוצאת תעודת חיסיון ולהוכיח את התובע על חוסר העקביות שבעמדתו בנושא; וכן כי בית-המשפט אינו מאפשר לעורך-הדין לטעון בפניו, מותח עליו ביקורת, נוזף בו על טון דיבורו ומאלץ אותו להמתין זמן ממושך באולם. עוד טוען עורך-הדין כי באחד הימים הגיע באיחור ניכר לאחד הדיונים, ומשנכנס לאולם יצא השופט ביתן את האולם וסירב לקיים את הדיון. לבסוף טוען עורך-הדין כי הוא חושש כי ייגרם למערערים נזק ועיוות דין עקב התנהלותו של בית המשפט ויחסו כלפיו, וטוען בתוקף כי חשש זה הוא אובייקטיבי.

2.

לאחר עיון בטענות הערעור ובמסמכים השונים שצורפו לו בעקבות החלטתי מיום 23.1.2012, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, על כל טענותיו. ראשית יוער כי אין להמעיט בחשיבות שבהנמקת החלטת הפסלות. אדרבא, יש חשיבות רבה לעמדת השופט בדבר פסילתו ובאשר לעובדות שביסוד הבקשה. ההנמקה נדרשת על-מנת לחשוף את השיקולים שביסוד ההחלטה בפני הצדדים, ועל-מנת לאפשר לערכאת הערעור יכולת פיקוח והתערבות במידת הצורך. יחד עם זאת, העדר הנמקה, כשלעצמו, אינו מצביע על חשש ממשי למשוא פנים ואינו מגבש עילת פסלות עצמאית (ע"א 4448/96 עו"ד מינא נ' פטולה אמיני ואח' (ניתן ביום 11.7.1996); ע"א 819/02 מוסטפא דיב מרעי דיראני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 11.2.2002); י' מרזל דיני פסלות שופט 321-322 (2005) (להלן: מרזל )). יתר על כן, אף כי ניתן היה לכתוב החלטה מפורטת מזו שניתנה, אף אין לומר בנסיבות העניין כי החלטת הפסלות נעדרה כל הנמקה: כך, קבע בית המשפט כי הביקורת שהופנתה כלפי עורך-הדין הייתה עניינית, שכן נבעה מאיחוריו לדיונים, וכי בקשת עורך-הדין לפוסלו במספר תיקים הוגשה רק לאחר שבית המשפט הודיע כי הוא שוקל להטיל עליו הוצאות בשל איחוריו הרבים. והנה, מערעור הפסלות עולה כי עורך-הדין מודה כי איחר לבית המשפט בהזדמנות אחת לפחות, אולם אין הוא מתמודד עם קביעתו של בית המשפט כי בקשת הפסלות הוגשה לאחר שבית המשפט הודיע לעורך-הדין כי הוא שוקל להטיל עליו הוצאות בשל כך. שתיקתו בנקודה זו אומרת דרשני באשר לטיב ומניעי הבקשה.

עוד יש לדחות את הטענה המשתמעת מדברי עורך-הדין, לפיה יש ללמוד על משוא פנים של השופט כלפיו מכך שמספר פעמים נאלץ להמתין שעות ארוכות לתורו באולם. נסיבות אלה, המתארות את העומס הקשה המוטל למרבה הצער על בתי משפט רבים בארץ, אינן יכולות לבסס עילת פסלות. גם תלונתו של עורך-הדין על כך שהחלטת הפסלות כרכה את ארבעת התיקים יחדיו תמוהה בהתחשב בכך שמלכתחילה היה זה עורך-הדין שבחר להגיש בקשת פסלות אחת בכל ארבעת התיקים, שרובה ככולה עשויה מטיעונים כלליים שלא נקשרו לתיק קונקרטי.

3.

באשר לדרך ניהול הדיון על-ידי בית המשפט. לעניין זה טען בא-כוח המערערים מיני טענות שונות, הנוגעות לרישום הפרוטוקול בתיקים וליחסי עורך-הדין ובית המשפט. כידוע, הכלל הוא כי אין בהחלטות דיוניות, ובכלל זאת בנוגע לרישום הפרוטוקול, על-מנת לבסס עילת פסלות ( ע"פ 732/86 שלמה חליווה נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 412, 418 (1987); ע"פ 1/88

דן כוכבי נ' מדינת ישראל

פ''ד מב (1) 133 (1988); ע"פ 1534/92 בועז גלבוע נ' מדינת ישראל פ"ד מו(2) 637, 641 (1992); ע"פ 61/87

שוקן ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 446 (1987); מרזל , בעמ' 174-178) . בחנתי את טענות עורך-הדין במקרה שלפנינו, ואיני רואה כי יש בהן כדי לחרוג מכלל זה. עורך-הדין הפנה לעמ' 7 בפרוטוקול הדיון מיום 8.12.2011 בת"פ 38772-07-11 כדי להוכיח כי בית המשפט לא אישר רישום פרוטוקול ולא איפשר לעורך-הדין לדבר, אולם רק בעמוד הקודם – עמ' 6 – מובאים דברי עורך-הדין ותוכנם נראה זהה לתוכן שנטען כי לא נרשם בפרוטוקול: כך, נכתב מפיו של עורך-הדין כי "למרות הצהרת התובע, טרם קיבלנו את תעודת החיסיון" וכן נרשם כי עורך-הדין הפנה את בית המשפט לדברי התובע בדיון קודם, בו הודה התובע שהתעודה איננה מוכנה. בנסיבות אלה, נשמט הבסיס מתחת לטענתו העיקרית של עורך-הדין בערעור הפסלות. למותר לציין כי ככל שיש לעורך-הדין טענות מבוססות על צורך בתיקון הפרוטוקול במקרה כזה או אחר, עליו להגיש בקשה סדורה בנושא זה לבית המשפט ולפרט את הדרוש תיקון. מעיון בחומר שצורף לערעור לא עלה כי הוגשו על-ידי עורך-הדין בקשות כאמור.

4.

גם בהחלטות האחרות שצירף עורך-הדין לערעור לא מצאתי עילת פסלות. עולה מהן בעיקר, כי עורך-הדין הגיש מספר רב של בקשות לדחיית דיון לבית המשפט, לעיתים יום אחד בלבד עובר לדיון ומבלי לנמק כדבעי את בקשותיו. מתברר כי התנהלות זו גררה ביקורת מצד בית המשפט, שבאחת מהפעמים אף סירב לקיים את הדיון משהאיחור עלה על שעה ומחצה, ויצא מן האולם. נראה כי אירוע זה הוא גם מושאם של שני התצהירים (הזהים, יש לומר) שצורפו לתיק, מטעם המערער 3 ואימו. אף אם מוטב היה בנסיבות העניין כי משהגיע עורך-הדין בסופו של דבר יקוים הדיון, ברי כי החלטה זו והביקורת שמתח בית המשפט על עורך-הדין אינן מהוות עילה לפסילת בית המשפט. כפי שציינתי בעבר, " לבית המשפט נתונה הסמכות לנהל את המשפט ולנווטו ביעילות, ובמסגרת סמכות זו רשאי הוא גם לבקר, במידת הצורך, התנהלות של בעל דין או בא-כוחו, וכן רשאי הוא להגביל את חקירת העדים או להתערב בה במידת הצורך, ולנהל את הפרוטוקול גם שלא לפי בקשת הצדדים. החלטות מסוג זה הן החלטות מקצועיות, שניתן להשיג עליהן בערעור על ההרשעה או הזיכוי, אך אין בהן כדי לגבש עילת פסלות" ( ע"פ 3097/11 פהמי זיר נ' מדינת ישראל,

בפס' 6 (ניתן ביום 9.5.2011)). אף לא מצאתי כי יתר הטענות שהועלו מבססות חשש ממשי, במובנו האובייקטיבי, כי ננעלה דעתו של בית המשפט בעניין שלפניו.

לסיום, מצרה אני על התחושות הקשות שהביע עורך-הדין בערעורו, הגם שלא עלה בידיו לבססן בטיעוניו. יחד עם זאת, כבר נקבע כי "לא רגישותו הסובייקטיבית המיוחדת של המערער היא הקובעת ..., אלא השאלה היא, האם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט..." (ע"פ 5/82 ח"כ אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247, 250 (1982). בתיק זה, בא-כוח המערערים לא הוכיח כי קיימת אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים כאמור.

אשר על כן, הערעור נדחה.