ע"פ 1823/10 זבידה רבאח נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום ברמלה (השופטת ל' (שיפמן) פרנקל ) מיום 2.3.2010, שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת"פ 13353-11-09.

1.

ביום 27.5.2009 הוגש לבית משפט השלום ברמלה כתב אישום נגד המערער המייחס לו, בשני אישומים שונים, עבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א) בצירוף סעיף 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים, התשל"ג-1973, תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 273 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ואיומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרו של המערער עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וביום 16.7.2009 הורה בית משפט השלום ברמלה (השופט ע' קובו ) על מעצר המערער עד תום ההליכים. בתום תשעה חודשים בהם התנהל משפטו של המערער ובמהלכם התקיימו שש ישיבות הוכחות בפני השופטת פרנקל , הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרו של המערער בתשעים ימים נוספים. הבקשה נדונה בפני בית משפט זה (השופט א' רובינשטיין ) ביום 21.2.2010. בהחלטתו מיום 22.2.2010 (להלן: החלטת הארכת המעצר ), התייחס השופט רובינשטיין , בין היתר, לעברו הפלילי של המערער, כמו-גם לאמור ביחס אליו בתסקיר המעצר אשר הוגש בשעתו לבית משפט השלום ואשר נמנע מלהמליץ על שחרורו. בהחלטת הארכת המעצר הורה בית משפט זה על הארכת מעצרו של המערער בארבעים וחמישה ימים.

2.

בפתח הדיון שהתקיים ביום 2.3.2010 בבית משפט השלום ברמלה, ביקש בא-כוח המערער מבית המשפט לפסול עצמו מלדון בעניינו (להלן: בקשת הפסלות ). בבקשת הפסלות נטען כי נודע לבא-כוח המערער כי השופטת פרנקל עיינה בהחלטת הארכת המעצר, בה ישנה התייחסות לעברו הפלילי של המערער, וכי הדבר עלול להשפיע עליה בעת הדיון בעניינו של המערער. המדינה התנגדה לבקשת הפסלות, בטענה כי מדובר במותב מקצועי אשר מסוגל להפריד בין האמור בהחלטת הארכת המעצר לבין חומר הראיות המוצג בפניו. בהמשך הדיון דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו ציין בית המשפט כי על-פי ההלכה הפסוקה, אין בחשיפת המותב היושב בדין לעברו הפלילי של הנאשם כדי להביא לפסילתו מלישב בדין. כן נקבע, כי בית המשפט טרם גיבש עמדתו ביחס להליך שלפניו וממילא לא הביע עמדה שכזו, ומשכך לא נוצר חשש ממשי למשוא פנים. לבסוף קבע בית המשפט, בהמשך לבקשת המערער להפסקת משפטו, כי בנסיבות העניין קיימים נימוקים המצדיקים את המשך הדיון, בשים לב לצורך לסיים את ההליך בתוך פרק זמן קצר נוכח העובדה שהמערער נתון במעצר.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי, במסגרתו חוזר וטוען המערער כי היחשפות המותב לעברו הפלילי ולתוכנו של תסקיר המעצר כתוצאה מעיונו בהחלטת הארכת המעצר, מצדיקה את העברת עניינו של המערער לדיון בפני מותב אחר.

3.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, ומששקלתי את טענות המערער, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. דיני הפסלות בכללם מבוססים על מבחן החשש הממשי למשוא פנים. על-פי מבחן זה, מוטל על המערער הנטל להוכיח, מבחינה אובייקטיבית, כי בנסיבות העניין קיים חשש ממשי למשוא פנים (ראו, למשל: ע"פ 200/10 חן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 17.1.2010)). נטל זה לא עלה בידי המערער להרים. אין בטענתו של המערער בדבר חשיפתו של בית המשפט לעברו הפלילי ולאמור בתסקיר המעצר שנערך בעניינו, כדי להצביע על נעילת דעתו של בית המשפט. בהיבט זה, נפסק לא אחת, כי אף אם נחשף בית המשפט לראיות בלתי קבילות, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות (ראו: ע"פ 2321/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.4.2009); ע"פ 7888/08 חילף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.12.2008)). קל וחומר, כאשר מדובר אך בהיחשפות בית המשפט לאמור בהחלטת הארכת המעצר, ולא ב"מסה קריטית" ומכבידה של ראיות בלתי קבילות. הלכה זו מבוססת על החזקה בדבר מקצועיותו של בית המשפט, המאפשרת לו להתעלם ממידע אשר הגיע לידיו, אם זה אינו רלוונטי להכרעתו (ראו: ע"פ 7031/08 נשיא נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 22.10.2008); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 94-92 (2006)). בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שכל אשר בית המשפט נחשף אליו היה האמור בהחלטת הארכת המעצר, כמו-גם בכך שבית המשפט אף ציין מפורשות בהחלטתו בבקשת הפסלות כי טרם גיבש כל עמדה בעניינו של המערער, לא מצאתי כי המערער הוכיח קיומו של חשש ממשי למשוא פנים.

4.

אשר על כן, הערעור נדחה.