ע"פ 9028/00 גינג'חשוילי זורב נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' קרא) מיום 3.12.00, שלא לפסול את עצמו מלדון בת.פ. 40206/00.

1.המערער מואשם בביצוע ארבעה מעשי שוד. במהלך משפט, במסגרת משפט הזוטא לבירור קבילות הודאותיו של המערער, ביום 3.12.00, נחקרה עדת התביעה. על חילופי הדברים בין בית המשפט לבא-כוח המערער ניתן ללמוד מהפרוטוקול, וכך מפורט בו:

" ביהמ"ש : אומר לעו"ד לוי אם הוא מתכוון להפסיק את החקירה, שכן היא דורכת במקום.

ב"כ הנאשם : ביהמ"ש יעשה מה שהוא רוצה.

ביהמ"ש : אני לא אתן לו את התענוג הזה שתהיה לו עילה לערעור. הוא ימשיך לייסר את העדים בשוטים ובעקרבים ואני כבית משפט אתחשבן איתו בהכרעת הדין על צורת הגנה זו."

בגין התבטאות זאת, ביקש המערער את פסילתו של בית המשפט. בית המשפט דחה את הבקשה, שכן קבע כי הערת בית המשפט היא "הערה לגיטימית לגבי אופן וניהול ההגנה...".

2.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער טוען כי התבטאות בית המשפט היא התבטאות קיצונית, המצדיקה פסילת בית המשפט. אם התכוון בית המשפט כי "יתחשבן" עם בא-כוח המערער, הרי שהתבטאות זאת תמנע ממנו להגן כראוי על המערער, שכן יחשוש מגישתו של בית המשפט. אם יתכוון בית המשפט כי "יתחשבן" עם המערער עצמו, קל וחומר מצדיקה היא את פסילתו של בית המשפט. כמו כן, טוען המערער כי התבטאות זו של בית המשפט, גרמה לאובדן אמון של המערער כי אכן יוכל זה לעשות עימו משפט צדק. כמו כן, טוען המערער כי משפטו נמצא בתחילתו - במשפט הזוטא נשמעו עדי התביעה, וטרם החל המשפט העיקרי. לפיכך, אין בהחלפת המותב כדי לפגוע ביעילות הדיונית. המשיבה טוענת כי אין בהתבטאות בית המשפט כדי לפסול את בית המשפט. הערת השופט התייחסה רק לדרך ההגנה, ואין בה כדי להתייחס לתוצאת הכרעת הדין בעניינו של המערער. כמו כן, טענה המשיבה, כי המערער מצוי במעצר עד תום ההליכים. העברת התיק למותב אחר תביא להתמשכות המעצר.

3.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי לא בכל התבטאות של בית המשפט - גם אם מי מבעלי הדין חש נפגע ממנה - יש כדי להביא לפסילתו של בית המשפט (ראו, לדוגמה, בג"ץ 2148/94 אמנון גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח(3) 573; ע"פ 371/83 גרינוולד נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(4) 303, 307-308; ע"פ 199/85 הנ"ל ; ע"א 2374/96 לופטין נ' נועם

(טרם פורסם)). אכן, על שופט -

"לנהוג בריסון ובאיפוק, להימנע מהערות מיותרות ומהערות שאינן במקומן. השופט מגבש את דעתו עם תום ההליכים ולא לפניהם, וחלילה לו מלפתוח פתח להיווצרותו של הרושם המוטעה, שמא כבר כלה ונחרצה עמו להגיע למסקנה פלונית. גם כאשר השופט מבקש להחליט ולנווט את הדיון בצורה עניינית ונמרצת, אין, בדרך כלל, צורך בפרשנויות ובהערות-לוואי, וככל שהריסון בכגון דא יהיה רב יותר, תגבר גם מראית פני הצדק, השופט יזכה להערכה ולכבוד רבים יותר, ותחושתם של בעלי הדין תהיה טובה יותר" (ע"פ 199/85 אליעז נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(2) 80, 84).

עם זאת, לא תחושתו הסובייקטיבית של בעל הדין היא הקובעת. עילה לפסילתו של בית משפט תצמח רק אם ישנו חשש ממשי - מהבחינה האובייקטיבית - למשוא פנים מצד בית המשפט (ב"ש 48/76 ידיד נ' מדינת ישראל , פ"ד כט(2) 375). והרי לא מכל התבטאות של בית המשפט עולה חשש כאמור. במקרה דנן, אין להסיק מדבריו של השופט (גם אם נוסחו בחריפות יתר) כי דעתו של בית המשפט "ננעלה" ביחס לתוצאות ההליך. אין בהם לסתור את החזקה כי בית המשפט יכריע בעניין שלפניו כשופט מקצועי, לגופו של עניין, ועל פי החומר שיונח בפניו (ראו בג"ץ 2148/94 הנ"ל , פסקה 11(ג)). משכך, יש לקבוע כי המערער לא הראה עילה לפסילתו של בית המשפט.

הערעור נדחה.