ע"פ 9302/01 יאיר כרמל נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה "לודים"

בפני ערעור על החלטת בית המשפט השלום רמלה (כבוד השופטת ל' פרנקל) מיום 28.10.2001 שלא לפסול עצמה מלדון בעניינם של המערערים (ת"פ 4408/00).

1.כנגד המערערים הוגש כתב אישום בבית משפט השלום ברמלה בו יוחסו להם עבירות בניה שונות. ביום 28.10.2001 התקיים דיון בתיק מושא ערעור זה. במסגרת הדיון ביקש בא כוח המערערים מבית המשפט לדחות את מועד הדיון בתיק. בית המשפט (כבוד השופטת ל' פרנקל) דחה את הבקשה. בא כוח המערערים שב וביקש מבית המשפט לשקול את עמדתו שנית. בית המשפט שב ודחה את בקשת הדחייה. בשלב זה היה על הנאשמים להשיב לאמור בכתב האישום. הנאשמים כפרו באמצעות בא כוחם באישומים המיוחסים להם. ככל העולה מפרוטוקול הדיון ומטענות הצדדים לפני, הפנה בית-המשפט את תשומת ליבו של בא כוח המערערים לסמכותו להטיל הוצאות על צד הגורם לדחיית הדיון ולעיכובו שלא לצורך, תוך שהוא משתמש במילים "כפירות סרק".

2.בעקבות התבטאות זו פנה בא כוח המערער לבית המשפט בבקשה לפסול עצמו, בטענה כי יש בדברים שנאמרו על-ידי השופטת כדי להצביע על "דעה קדומה כנגד הנאשמים" המעידה על "משוא פנים". בית המשפט דחה את בקשת הפסילה בציינו: "לא הבעתי דעה על המקרה שלפני... התייחסתי בדברי, לבקשות דחייה באופן כללי, ולאו דווקא לנאשמים שבפני." על החלטת בית המשפט שלא לפסול עצמו הוגש הערעור שלפני.

3.המערערים סבורים, כי השופטת דלמטה הביעה דעה קדומה ונחרצת. טענה זו מתבססת על דבריה של השופטת קמא, לפיהם ידועה נטייתם של אנשי עסקים לכפור בפרטי האישום במטרה להרוויח זמן בו יוכלו להמשיך ולנהל את עסקיהם. בדיון בפני הוסיף וטען בא כוח המערערים, כי זכותם של הנאשמים לכפור בכתב האישום ולדרוש מן התביעה להוכיח את טענותיה.

4.באת כוח המשיבים הביעה בפני את התנגדותה לפסילת כבוד השופטת פרנקל. המשיבים סבורים, כי יש לראות את אמירת השופטת על רקע בקשות הדחייה מצידו של הסניגור, וכי כוונת השופטת הייתה כי אם יתברר בדיעבד שהכפירה באשמה היא כפירת סרק, כי אז יוטלו הוצאות על ההגנה (וראו תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשל"ד1974-).

5.סעיף 77א (א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד1984-, קובע כי בעל דין רשאי לבקש פסילת שופט אם קיימות נסיבות היוצרות "חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". לאחר שעיינתי בפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא ובכתב הערעור, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה כי הערעור שלפני איננו מגלה עילה לפסילת השופטת. הלכה היא, שבית המשפט "רשאי ואף מחוייב לנהל את ההליך השיפוטי... אין הוא מחוייב לעמוד מן הצד ולאפשר קיומם שלהליכי סרק או מהלכי סרק המאריכים את הדיון שלא לצורך" (ראו ע"א 3145/97 חמודה נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם)). על רקע עיקרון זה אמרה השופטת את שאמרה. כדי להביא לפסילתו של שופט יש להוכיח חשש ממשי למשוא פנים (ראו ע"פ 2174/90 ארליכסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), או כי כלה ונחרצה עימדו להשית עונש מסוים על נאשם היה ותוכח אשמתו (השוו ע"פ 7389/95 נתן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה שלפנינו דובר בהטלה אפשרית של הוצאות (בגין עיכוב הדיון), ולא בהצהרה בדבר העונש הצפוי לנאשמים אם יורשעו. עוד יוער, כי אין בעצם הטלת הוצאות כדי לעורר עילת פסלות (ראו ע"פ 525/94 מוחמד יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בהתבטאותה של השופטת דלמטה - גם אם נקטה השופטת בלשון חריפה - אין כדי לעורר חשש למשוא פנים (ראו והשוו ע"פ 7589/01 אבוחצירא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בהחלטתה ציינה השופטת, כי לא היה בכוונתה להביע דעה על הנאשמים שבפניה. בנסיבות העניין, אין לקבוע כי "ננעלה" דעתו של בית המשפט באופן הפוגע באפשרות ניהולו התקין של המשפט (ראו בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח(3) 573). השופטת לא הביעה דעתה על המקרה שלפניה. חזקה על השופטת המלומדת, כי רק בסופו של הליך תגובש הכרעתה הסופית (ראו ע"פ 9028/00 זורב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

6.אכן, כבר כתבנו לא פעם, כי בתחושה סובייקטיבית של צד אין כדי לבסס פסילת שופט (ראו למשל ע"פ 184/85 שרעבי נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(1) 446; ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל , פ"ד כט(2) 375)). עם זאת, למותר לציין כי על בית המשפט להקפיד ולהתנסח זהירות, ולו על-מנת שלא לנטוע בלב הנאשם חשש כלשהו למשוא פנים (ראו למשל ע"פ 199/85 אליעז נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(2) 80). על בית המשפט לנהוג באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון איך עלולה הביקורת להתפרש בעיני הנוגע בדבר או בעיני הציבור (ראו ע"פ 732/86 חליווה נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1), 412).

7.על יסוד האמור, דין הערעור להידחות.