ע"פ 5250/07 אברהם קדוש נ. מדינת ישראל

לפני ערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בחדרה (השופט מ' מסארווה ) מיום 11.6.2007 שלא לפסול עצמו מלדון בת.ד. 1768/03.

1.

כנגד המערער הוגש כתב אישום בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. במסגרת דיון בתיק שהתקיים ביום 11.6.2007 ביקשה התביעה להגיש את חוות דעתו של פרופ' היס. בא-כוח המערער התנגד להגשת חוות דעת זו. בית המשפט דחה את התנגדותו של בא-כוח המערער, תוך שהוא מציין, לטענת המערער, כי "כל סדרי הדין אינם מעניינים אותי". עקב דברים אלה ביקש המערער כי השופט יפסול עצמו. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה, תוך שהוא מבהיר כי הדברים שאמר היו "כי חקר האמת הוא העיקר בעניינו של בית המשפט... ואין חשיבות לסדרי הדין במקרה זה". כן הבהיר בית המשפט כי אין לו כל דעה מוקדמת בעניינו של המערער, וכי כל הכרעת דין שתינתן תתבסס רק על הראיות שיובאו בפני בית המשפט. החלטה זו היא נשוא הערעור שבפני.

2.

המערער טוען בערעורו כי דבריו של השופט, אשר נאמרו בהתייחס להתנגדות מטעם ההגנה, מקימים חשש ממשי למשוא פנים. המערער מוסיף כי גם אם אמרתו של השופט אינה מלמדת על קיומו של חשש כאמור, יש בה כדי לעורר תחושת חוסר צדק ופגיעה בהליך ראוי, ודי בכך כדי להצדיק את העברת הדיון בתיק למותב אחר. המערער מדגיש כי ניהול ההליך שלא לפי סדרי הדין ימנע את קיומו של משפט צדק ויפגע בזכותו של המערער להליך הוגן.

מנגד, באת-כוח המדינה טוענת כי לא מתקיימת בעניינו עילת פסלות. לשיטתה, אמרתו של השופט נאמרה, ככל הנראה, לעניין ייעול הדיון. כן מציינת באת-כוח המדינה כי במידה ובית המשפט יסטה בצורה קיצונית מסדר הדין, אזי תעמוד למערער עילה טובה להגשת ערעור על פסק דינו של השופט.

3.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהונח בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. המערער מלין כנגד התבטאותו של השופט, אשר נאמרה בעת שדחה השופט את התנגדותו של המערער להגשת חוות הדעת של פרופ' היס. כבר נקבע בפסיקתנו כי התבטאויותיו של שופט יכולות להוות עילה לפסילתו רק במקרים חריגים ביותר, בהם עולה מהתבטאויות אלה כי השופט גיבש עמדה נחרצת כלפי הנאשם, עד כי קיימת אפשרות ממשית שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי (ראו: ע"פ 992/07 חילף נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.3.2007); ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 1.3.2007); ע"פ 8891/06 מאירסון נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 28.12.2006); ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(3) 608, 625 (1994); יגאל מרזל, דיני פסלות שופט (2006), 195-196). בענייננו נראה כי המערער מייחס לאמירתו של השופט משמעויות נרחבות יותר מאלה שלהן התכוון השופט. מעיון בהחלטתו של השופט עולה כי אמירתו כוונה אך לצורך ייעול הדיון, ועל פי דבריו שלו במטרה להגיע לחקר האמת. אמירתו של השופט, אף אם עדיף היה שלא תיאמר, אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים ואף לא חשש שההליך יתנהל באופן בלתי ראוי. מכל מקום, כפי שציינה המדינה, במידה שאכן יסטה השופט באופן משמעותי מסדרי הדין, יוכל המערער להגיש מטעם זה ערעור על פסק הדין.

אשר על כן, הערעור נדחה.