ע"א 2901/17 אריק אקזיסרוב נ. יצחק מינא , עו"ד - המפרק

מיום 28.2.2017 בה נדחתה בקשה למתן הוראות שהגישו המערערים במסגרת הליך הפירוק המתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים בעניינה של ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ (להלן: החברה ).

ברקע הדברים בקשה קודמת בזמן שהגישו המערערים בבית המשפט המחוזי בה עתרו לאשר המשך הליכים בבקשה לאישור תובענה ייצוגית של עובדי החברה נגד החברה. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 26.5.2013, תוך שניתנה ארכה לכל עובד אשר

טרם הגיש תביעת חוב לעשות כן בתוך שלושה חודשים.

המערערים השיגו על ההחלטה הנזכרת בבית משפט זה (ע"א 4501/13), ולאחר דיון שנערך ביום 18.3.2015 קיבלו את המלצת המותב אשר ישב בדין וחזרו בהם מן הערעור. בפסק הדין שניתן באותו מועד נרשמה הצהרת בא-כוח המשיב 2 ובא-כוח המשיב 1 (להלן: המפרק ), לפיה המפרק יפנה לעובדי החברה בעבר (בתקופה הרלוונטית לתובענה) על מנת ליידע אותם לגבי האפשרות להגיש תביעת חוב למפרק בגין רכיב הפנסיה שבתובענה הייצוגית, ועוד הודגש כי "חזקה על בית משפט של פירוק, כי יפקח ויוודא ביצוע התהליך כאמור לעיל" וכי הנתונים בעניין ידווחו לבית המשפט ולבקשת המערערים גם אליהם (מבלי שיש בכך עמדה לגבי מעמדם בנדון).

3.

לאחר פסק הדין האמור הגישו המערערים מספר בקשות למתן הוראות בבית המשפט המחוזי, בהן עתרו להורות על פעולות בהמשך לפסק הדין ולקביעת מועדים לשם יישומו. הבקשה האחרונה הוגשה ביום 7.2.2017 ובית המשפט התבקש בה לאשר את המשך ההליכים בתובענה הייצוגית או ליתן הוראות חלופיות.

ביום 28.2.2017 נתן בית המשפט המחוזי החלטה - היא ההחלטה עליה נסב ההליך דנן - בה קבע בית המשפט:

"לאחר עיון בבקשה ובתגובת המפרק, תמים דעים אני עם מסקנת המפרק כמפורט בסעיף 18 לתגובה כי אין מקום להיעתר לבקשה על כל רכיביה.

המפרק יסיים את מלאכת מתן ההכרעה בתביעות החוב שנותרו תוך 60 יום מהיום".

היות שבית המשפט הפנה בהחלטתו לסעיף 18 לתגובת המפרק ראוי להוסיף ולצטט גם סעיף זה, וכך נכתב בו:

"נוכח מילוי הוראות פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון, אודותיו מדווח המפרק בתגובה זו ודיווח גם בעבר בתגובתו מיום 16.9.2016, מתייתר הצורך בבקשת המבקשים - הסותרת פסק הדין של בית משפט נכבד זה מיום 26.5.2013 (נספח א') וסוטה ב-180 מעלות מהוראות פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון ביום 18.3.2015 (נספח ב') המושתת על הסכמות הצדדים כולם".

בית המשפט המחוזי אימץ אפוא בהחלטתו את עמדת המשיב 1 לפיה הבקשה למתן הוראות שהגישו המערערים, בה עתרו הם בין היתר להתיר את המשך ניהול התובענה הייצוגית, עומדת בניגוד לפסקי הדין שניתנו בעניין זה.

4.

כפי שעולה מן התיאור לעיל ההחלטה עליה נסב ההליך דנן היא החלטה המאוחרת לפסק דין מיום 26.5.2013 (ודוק - ההחלטה מיום 26.5.2013, בה נדחתה הבקשה להתיר את המשך ניהול התובענה הייצוגית היא "פסק דין", שכן סגרה היא "יחידה דיונית" עצמאית, ועל כך אין חולק. המערערים מימשו כאמור את זכותם להשיג על פסק הדין, ולבסוף חזרו בהם מן הערעור בהמלצת בית המשפט). בהתאם להלכה הנוהגת "סיווגן של החלטות הניתנות לאחר פסק דין נקבע בהתאם לשאלה אם מדובר בהחלטה הטפלה לנושא המחלוקת. ככל שכך הדבר, ואף אם ההחלטה מכריעה בזכויות הצדדים ובעלת משמעות אופרטיבית ניכרת בעבורם - היא תסווג כ'החלטה אחרת', והערעור עליה טעון רשות" (בש"א 4057/17 א.ג.י. השרון אחזקות והשקעות בע"מ נ' בן הפנדי בע"מ , פסקה 6 (29.5.2017)). הלכה זו חלה גם לגבי החלטות הניתנות במסגרת הליכי פירוק, דהיינו - החלטה המאוחרת וטפלה להחלטה אשר "סגרה" יחידה דיונית בתוך הליך הפירוק היא "החלטה אחרת" (ראו ע"א 3447/17 ד.כ. חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה נ' אלכסנדר אורן בע"מ , פסקה 3 (19.1.2018)).

בענייננו, דומה כי ניתן לראות בנקל שבהחלטה מיום 28.2.2017 לא הוסיף בית המשפט כל קביעה מהותית על פסק הדין מיום 26.5.2013 או על פסק הדין שניתן בערעור. אדרבא. בית המשפט המחוזי אימץ בהחלטתו את פסקה 18 הנ"ל לתגובת המפרק, בה נטען כי אין מקום לסטות מפסקי הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה. מדובר אפוא בהחלטה הטפלה לפסק דין חלוט, ועל כן ובהתאם למבחן האמור, יש לסווגה כ"החלטה אחרת".

אציין כי איני מוצאת לקבל בהקשר זה את טענות המערערים, הסבורים כאמור כי נתונה להם זכות ערעור על ההחלטה. טענתם המרכזית של המערערים היא כי ההחלטה שבמוקד הערעור "דחתה באופן סופי" את בקשתם להורות למפרק לפעול בהתאם לפסק הדין, ובתוך כך לספק נתונים אודות חברי הקבוצה (בהפנותם לבקשות מיום 28.5.2015 ומיום 24.9.2015), והם טוענים בעניין זה כי הבקשות שהגישו בעניין "החלו הליך חדש ועצמאי" וזאת בשל ההוראות שניתנו בפסק הדין ובשל שינוי נסיבות מאוחר לאחר שהמפרק לא מילא אחר הוראות פסק הדין. לטענת המערערים בנסיבות אלו יש לראות את ההחלטה מיום 28.2.2017 כהחלטה "שסיימה באופן סופי את ההליך".

ואולם, גם אם הבקשות שהגישו המערערים בבית המשפט המחוזי הוגשו בעקבות התפתחויות מאוחרות וטענות הנוגעות להתנהלותו של המפרק לאחר פסק הדין שניתן בבית משפט זה, הרי שאין בכך כדי לשנות מכך שאותן פעולות שהיה על המפרק לבצע לטענתם הן פעולות בהתאם ובהמשך לפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי ובערעור, כך שכל הטענות הנוגעות לכך הן טענות הנוגעות לאופן יישומם של פסקי הדין, וההחלטה בעניין היא אפוא החלטה הטפלה להם. יודגש בהקשר זה כי ככלל מקום בו בית המשפט אינו משנה מפסק דין או מוסיף על חיובים שנקבעו בו, אין בכך שבית המשפט נדרש בהחלטתו לפרשנותו של פסק דין, להתפתחויות שאירעו לאחר הינתנו ולהתנהלות הצדדים בהמשך אליו, ומכריע במחלוקותיהם ביחס לכך, כדי לשנות ממהות ההחלטה כ"החלטה אחרת" (ראו והשוו: בש"א 1378/17 א.ג.י. השרון אחזקות והשקעות בע"מ נ' בן הפנדי בע"מ (7.5.2017)). אוסיף ואציין כי היות שהמערערים חזרו בהם מן הערעור שהוגש בבית משפט זה פסק הדין מיום 26.5.2013 נותר בעינו - ולטעמי אין בפסק הדין שניתן בבית משפט זה בערעור כדי להוביל למסקנת המערערים כי בקשות שהוגשו לאחריו הן בבחינת "הליך חדש ועצמאי"; כי גם אם נביט על הבקשה שהגישו המערערים כבקשה לביטול פסק הדין (שהרי שבו וביקשו סעד שלא ניתן בפסק הדין), הרי שגם ככזו יש לסווג את ההחלטה בבקשה כ"החלטה אחרת"; ועוד אציין כי הטענות הערעוריות שהעלו המערערים בתגובתם - הנוגעות למחלוקות בין הצדדים ביחס לפעולות המפרק לאחר פסק הדין שניתן בבית משפט זה - אין בכוחן לשנות את סיווגו של ההליך, ולשנות מכך שההחלטה עליה נסב ההליך היא החלטה מאוחרת-טפלה לפסק דין.

סיכומם של דברים - מכל הטעמים המפורטים לעיל מסקנתי היא כאמור כי לא נתונה למערערים זכות ערעור על ההחלטה מיום 28.2.2017, וכפועל יוצא של מסקנה זו (ובהתחשב בכך שלא ניתן להסב ערעור בזכות לערעור ברשות ובכך שאין לפניי ולוּ בקשה חלופית למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור) יש להורות על מחיקתו של הערעור, והוא נמחק אפוא.