ע"א 2974/97 צאלח משה נ. שם טוב צביח

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת א. קובו) מיום 31.3.97, בה החליט בית המשפט שלא לפסול עצמו מלישב בדין.

המערער הגיש תובענה כנגד המשיבים. ביסוד התביעה עמדה טענתו לפיה הוא מסר למשיב מס' 1 יפוי כוח לשם הסדרת בעלותו שלו בנכס מקרקעין ורישומו במרשם המקרקעין. דא עקא, כך טען המערער, כי משיב מס' 1 עשה שימוש שלא בסמכות ביפוי הכוח ומכר את הנכס למשיבים 2 ו3- בניגוד להרשאה ומטרת יפוי הכוח. על כן הוא ביקש את בטלות המכירה שבין המשיבים לבין עצמם וכן מניעת כל שימוש או פעולה בנכס. בהחלטת ביניים מיום 17.6.96 קיבל בית המשפט (כבוד השופט א. שלו) את בקשת המערער למתן צו מניעה זמני. בית המשפט ציין, כי הבסיס לכך הוא זכותו לכאורה של המערער בנכס, וזאת על יסוד תצהירו של משיב מס' 1, ממנו עולה לכאורה, כי הוא אכן הונה את המערער ופעל בניגוד להנחיתו כאשר מכר את הנכס למשיבים 2 ו3-.

הדיון הועבר בפני כבוד השופטת קובו לקדם משפט. המערער טוען בערעורו, כי בפתח הדיון הבהירה השופטת למערער כי סיכויי תביעתו קלושים, שכן משמעות טענתו כנגד יפוי הכוח הינה כטענה בעל-פה נגד מסמך בכתב לפי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותמני. כאשר העיר המערער, בתגובה, כי טענתו אינה בעל-פה, שכן היא נסמכת על ראשית ההודאה בכתב של משיב מס' 1, ענתה השופטת (לטענת המערער) כי: "אנו נראה כבר מה שווה הודאתו של שם טוב" (הוא משיב סמ' 1). כן טען המערער, כי בית המשפט הבהיר למערער כי הוא נוהג לפסוק הוצאות בשיעור גבוה - העולה אף על סכום התובענה. בדברים אלה ראה המערער עילה לפסילת השופטת בטוענה של חשש ממשי למשוא פנים וחריצת דין מוקדמת.

בהחלטתה מיום 31.3.97 נדחתה בקשת הפסלות. בית המשפט ציין בהחלטתו, כי בדיון המקדמי עלו רק שאלות משפטיות תוך הפנית הצדדים לבעיות והשאלות הכרוכות בהליך המשפטי. לפיכך, לא התעוררה כל עילת פסלות ואין כל חשש ממשי למשוא פנים.

על החלטה זו מערער בפני המערער. בטיעוניו חוזר הוא על תחושתו, לפיה בדברי השופטת - ובטון הדיבור שנלווה אליהם - חרצה השופטת את דין התביעה מראש, טרם שמיעת הראיות ובירור הענין לגופו. כך הדבר, אליבא דמערער, בייחוד לאור העובדה כי בהליך הביניים הנ"ל ניתן משקל של ממש לתצהיר משיב מס' 1 ועל רקע זה תמוהה שבעתיים התעלמותה והערתה של כבוד השופטת מתצהיר זה וממשמעותו המשפטית לענין הוכחת טענתו של המערער כנגד יפוי הכח. בנסיבות אלה, אליבא דמערער, יש משום חשש ממשי למשוא פנים, חשש, שיש בו להביא לפסילת בית המשפט.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני וטענות המערער, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אין בהתבטאותה של כבוד השופטת בהליך זה משום חריצת דין מוקדמת וקביעת תוצאות ההליך - חזקת "משחק מכור" (ראה: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח(3) 573, 605). בית המשפט ציין את הבעיתיות שבטענת המערער. בעיתיות זו אינה נסתרת כתוצאה ממתן צו המניעה הזמני - שכן הוא - כמו גם הדיון המקדמי - עוסקים בזכותו לכאורה של המערער ואין בהם קביעה נחרצת בגורל ההליך כולו (השווה: ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם)). הוא הדין אשר לטענה בדבר פסיקת ההוצאות. כפי העולה מתגובת המשיבים בהליך קמא, הופנתה קריאה זו לכל הנוכחים ואין בה - כשלעצמה - כל חשש ממשי למשוא פנים. לפיכך, דין הערעור להידחות.