ע"א 3026/98 יעקב כהן נ. מרדכי ירמיהו

בהתאם לזיכרון-דברים, שנכרת בין הצדדים ביום 22.6.93, התחייבו המבקשים לבנות דירה ולמוכרה למשיבים. הצדדים קבעו מועדים מוסכמים להשלמת הבניה ולמסירת הדירה לחזקת המשיבים, וכן לרישום הדירה בבעלות המשיבים בפנקס המקרקעין. במעמד ההתקשרות שילמו המשיבים למבקשים מיקדמה על-חשבון המחיר המוסכם. משחל עיכוב בעבודת הבניה, חתמו הצדדים (ביום 18.1.94) על זיכרון-דברים שני, בו הסכימו על דחיית המועד למסירת החזקה בדירה למועד חדש, וכן היתנו על תשלום פיצוי בסכום מוסכם בגין עיכוב נוסף במסירה. ברם, המבקשים לא עמדו בהתחייבותם לסיים את עבודת הבניה, ולמסור למשיבים את החזקה בדירה, גם עד למועד עליו הוסכם לאחרונה. על רקע זה, ולאחר שנתנו למבקשים ארכה לתיקון המעוות, הודיעום המשיבים, כי הם מבטלים את ההתקשרות. בעקבות זאת הגישו נגד המבקשים תובענה להשבה ולפיצויים, ובית המשפט המחוזי קיבל את תביעתם. המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין ובמקביל גם את הבקשה שלפניי, לעיכוב ביצוע החיובים הכספיים שנקבעו בו עד להכרעה בערעור. יצוין, כי במהלך ההתדיינות לפני בית המשפט קמא הגיעו הצדדים לכלל הסדר, על-פיו הפקידו המבקשים בחשבון נאמנות, על-שם עורכי הדין של שני הצדדים, חלק מן הסכומים אותם קיבלו מן המשיבים במסגרת העיסקה. בית המשפט המחוזי ניכה את הסכומים האלה מסכום החיוב שהטיל על המבקשים בפסק הדין; ואף הבקשה לעיכוב ביצוע מתייחסת רק ליתרת סכום החיובים.

עם הגשת הבקשה, ביקשתי מן המשיבים להגיב עליה בכתב. לאחר עיון בתגובתם, מצאתי טעם לבקש מבאי כוח הצדדים לשקול הסדר מוסכם אפשרי, על-פיו יפקידו המבקשים בחשבון הנאמנות אותו פתחו את מלוא יתרת הסכום שנפסק לזכות המשיבים על-ידי בית המשפט המחוזי. בתגובה הודיעו המשיבים, כי הם מקבלים את הצעתי, בעוד שהמערערים הודיעו, כי מכיוון שקיים עיקול על דירתם, אין באפשרותם עכשיו להפקיד את מלוא הסכום שנפסק מבלי שתימכר הדירה. לפיכך ביקשוני להחליט בבקשה.

הכלל הוא, כידוע, כי על המבקש לעכב את ביצועו של פסק-דין המטיל חיובים כספיים מוטל לשכנע את בית המשפט בשניים: ראשית, כי יש לו סיכויים טובים להצליח בערעורו. ושנית, בכך שאם לא יעוכב הביצוע והערעור יתקבל, יהיה זה מבחינתו מן הנמנע - או קשה מאוד - להשיב את המצב לקדמותו, או כי ביצועו המיידי של פסק הדין יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון. עיון בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור לא שיכנע אותי, כי למבקשים יש סיכויים ממשיים להצליח בערעורם. טענתם המרכזית של המבקשים בערעור היא, כי זיכרונות הדברים לא יצרו התקשרות חוזית מחייבת; כל-כך, משום שבזיכרון הדברים הראשון הותנה בין הצדדים על עריכת חוזה, אלא שבפועל חוזה כזה לא נערך ולא נחתם. בית המשפט המחוזי קבע, כי התקשרותם של הצדדים בזיכרון הדברים השני מלמדת על גמירות דעתם לראות בהתקשרותם על-פי זיכרונות הדברים חוזה מחייב, חרף הימנעותם מכריתתו של חוזה פורמלי. המבקשים מבקרים בערעורם קביעה זו, אך לכאורה נראה שקביעתו של בית המשפט המחוזי איננה חורגת מן ההלכה הפסוקה בסוג זה של מקרים.

השגה נוספת אותה מעלים המבקשים בערעור היא, כי השופט המלומד התעלם בפסק-דינו מחוות-דעת של שמאי שהוגשה על-ידם, וכי בקביעת סכום הפיצויים שפסק למשיבים התבסס רק על חוות-דעתו של שמאי שהוגשה על-ידי המשיבים. המבקשים טוענים, כי התעלמות השופט מחוות הדעת של השמאי מטעמם מעוררת חשש שחוות-דעת זו נשתכחה ממנו בעת כתיבת פסק הדין. אך גם טענה זו אינה בעלת סיכויים בולטים (ע"א 695/89 תקדין עליון 91(3) 1420, 1422). גם סכום הפיצויים שנפסק לזכות המשיבים אינו נראה, לכאורה, כחורג מן המידה.

נותרה השאלה, אם מוצדק לעכב את הביצוע בשל ההכבדה שהביצוע המיידי עלול להסב למבקשים. כשלעצמי, אינני מזלזל בקושי שייגרם להם, אם אכן ייאלצו למכור את דירתם, אך סבורני כי באיזון בין הקושי הזה לבין שקילת זכותם של המשיבים להבטיח את זכייתם על-פי פסק הדין, זכותם של המשיבים מכריעה את הכף. לאחר עיון בטענות הצדדים נראה לי, כי ההסדר המוסכם אותו הצעתי לצדדים, ושהמשיבים הסכימו לקבלו, משקף איזון נכון של שיקולי הנוחות ביחס לשני הצדדים.

אשר-על-כן אני מחליט לדחות את הבקשה. עם זאת אני קובע, כי המבקשים ייצאו ידי חובה אם בתוך 45 ימים מיום המצאת ההחלטה לידי בא-כוחם (וימי הפגרה במניין) יפקידו את מלוא יתרת הסכום שהם חייבים לפי פסק הדין בחשבון הנאמנות עליו מופקדים באי-כוחם של שני הצדדים.