ע"א 3077/15 פאלח אחמד לדאוי נ. יוסף עבדול לטיף מתאני

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ה"פ 40613-01-13, כבוד השופט י' שינמן ) מיום 16.2.2015 (להלן: הבקשה או הבקשה לעיכוב ביצוע ; ו- פסק הדין , בהתאמה) – שבמסגרתו נקבע כי הזכויות במקרקעין שבמחלוקת בין הצדדים מסורות למשיב – וזאת עד להכרעה בערעור על פסק הדין שהוגש בד בבד עם הבקשה. כמו כן, לאחר הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה נוספת, למתן צו מניעה זמני בערעור המורה למשיב להפסיק את עבודות הבנייה בהן החל במקרקעין שבמחלוקת (הבקשה לעיכוב ביצוע ביחד עם הבקשה למתן צו זמני בערעור, יכונו להלן: הבקשות ).

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש הוא הבעלים הרשום (בשותפות שווה עם אחיו המנוח) במקרקעין בשטח כולל של כעשרים דונם בקלנסואה (להלן: המקרקעין ). המקרקעין גובלים בכביש שרצועת הקרקע הסמוכה לו, המהווה חלק מהמקרקעין, הופקעה בעבר לצרכי ציבור (להלן: השטח המופקע ). בשנת 2012 צומצמה רצועת השטח המופקע ומרביתה הופשרה למגורים, וזאת בהתאם לתכנית שקיבלה תוקף בשנת 1995 (להלן: התכנית ).

ביום 17.10.1992 נחתם הסכם שבמסגרתו רכש המשיב מהמבקש שטח בן 550 מ"ר מהמקרקעין (להלן: ההסכם ו- החלקה , בהתאמה). ביום 9.1.1998, מספר שנים לאחר שאושרה התכנית, נחתם בין הצדדים מסמך שכונה על ידם "הסכם וויתור", שבו נקבע כי המבקש מוותר למשיב על החלק מתוך השטח המופקע שנמצא בין החלקה לבין הכביש וכי הוויתור הוא סופי ובלתי חוזר (להלן: הסכם הוויתור ו- החלקה המופקעת , בהתאמה ). בהמשך, ביום 23.5.1998 התקשרו הצדדים בהסכם נוסף שכותרתו "נספח לחוזה מיום 17.10.1992", ובמסגרתו התחייב המבקש להעביר לבעלות המשיב את החלקה המופקעת כשזו תופשר ותוחזר לרשותו (להלן: הנספח להסכם ).

כאמור, בשנת 2012 אושרה התכנית ובמסגרת זו שונה ייעוד השטח המופקע משטח ציבורי פתוח לשטח לבנייה. כמו כן שינתה התוכנית את החלוקה הפנימית של המקרקעין למגרשים, ובחלוקה החדשה הפכו החלקה והחלקה המופקעת לשני מגרשים בשטח כולל של 1,490 מ"ר (שני המגרשים ביחד, להלן: המגרש החדש ). תשריט התכנית, שהוגש בשנת 2012 לוועדה המקומית לתכנון ולבניה במסגרת אישור התכנית (להלן: התשריט ), כלל טבלה שבה פורטו המגרשים החדשים ובעליהם, ולפיה המשיב הוא הבעלים של שני המגרשים המהווים את המגרש החדש. המבקש חתם בטבלה פעמיים, במקום המתאים עבור כל אחד משני המגרשים. יצוין עוד כי בהמשך הטבלה מופיעות חתימותיהם של בניו של המבקש, לאישור בעלויותיהם במגרשים הסמוכים במקרקעין.

בעקבות אישור התכנית ביקש המשיב מהמבקש לקיים את התחייבותו בהסכם הוויתור ובנספח להסכם, ולהעביר לבעלותו את המגרש החדש. משהלה סירב, עתר המשיב לבית המשפט וביקש לאכוף את התחייבויות המבקש בשלושת ההסכמים, היינו להורות על רישום המגרש החדש על שמו. בעקבות הגשת התביעה, שלח המבקש מכתב ובו הודיע כי הוא מבטל את התחייבותו למסור למשיב את החלקה המופקעת, ובהמשך הבהיר המבקש כי אינו מתנגד להשלמת רישום החלקה (להבדיל מהחלקה המופקעת) על שם המשיב.

בירור התובענה בבית המשפט המחוזי ופסק הדין

3.

טענתו המרכזית של המבקש בבית המשפט המחוזי הייתה כי ההסכמה בין הצדדים להעברת החלקה המופקעת הייתה חוזה מתנה, ללא תמורה. המבקש הסביר כי אינו מבין בענייני תכנון וכי הוחתם על הסכם הוויתור במירמה ומצג שווא מצד המשיב שהבטיח לקדם את הפשרת השטח המופקע. לטענת המבקש, מסירת קרקע במתנה למי שאינו קרוב משפחה אינה מתיישבת עם ההיגיון, ועובדה היא שהצדדים חתמו בסמוך לאחר מכן על הנספח להסכם, שבו לא מצוין כי מסירת החלקה המופקעת היא סופית ובלתי חוזרת, כפי שצוין בהסכם הוויתור. לשיטת המבקש, הנספח להסכם הוא בבחינת חוזה מתנה שביטל את הסכם הוויתור, וככזה רשאי המבקש לחזור בו מהענקת המתנה כל עוד לא שינה המשיב את מצבו לרעה. בנוסף טען המבקש כי חתימתו על התשריט נעשתה בטעות, היות שהוסבר לו שחתימתו היא חלק מהתכנון, ומשום כך אינה מחייבת ודינה להתבטל.

במהלך בירור התובענה הסתבר כי המשיב מחזיק בחלקה המופקעת למעלה מעשרים שנה, מאז 1993 או 1994. המבקש אישר בעצמו עניין זה, אלא שטען כי הרשה למשיב להשתמש בחלקה המופקעת למשך 7 שנים וכי מאז "הוא לא רצה לצאת". המשיב מצידו הסביר בחקירתו הנגדית את הרקע למסירת החזקה בחלקה המופקעת ולחתימת הסכם הוויתור והנספח להסכם. לדבריו, בסביבות 1994-1993 פנה אליו המבקש וסיפר שהוא מעוניין למכור את החלקה המופקעת וכי השניים קבעו את התמורה בסך 14,000 דולר. המשיב העיד כי בשל החברות ביניהם לא תועדו הדברים בכתב מיד לאחר ההסכמה, אף שבפועל התמורה שולמה למבקש והחזקה בחלקה המופקעת עברה למשיב מיד לאחר שהדברים סוכמו. רק כעבור כחמש שנים חתמו השניים על מסמך בשפה הערבית, שנוסח על ידי חבר של המבקש שאינו עורך דין ושעליו חתם גם בנו של המבקש (הוא הסכם הוויתור), ומספר חודשים מאוחר יותר מסר המשיב את הסכם הוויתור לעורך דין בקלנסואה שתירגם אותו לעברית והחתים את הצדדים על הנספח להסכם. המשיב לא סיפק הסבר מדוע התמורה אינה מצוינת בהסכם הוויתור ובנספח להסכם, אך עמד על כך ששילם סך של 14,000 דולר עבור החלקה המופקעת.

4.

בית משפט קמא קיבל את הסבריו של המשיב, המתיישבים עם העובדה שבסמוך למועד התשלום הנטען הועברה החזקה בחלקה המופקעת לידי המשיב. לעומת זאת דחה בית המשפט את טענותיו של המבקש, בקבעו כי:

"גרסת המשיב ( המבקש דכאן – ע'ב' ) בעדותו לפניי, התאפיינה בהתכחשות סתמית ובלתי מוסברת לחתימותיו ולהסכמותיו... התכחשות לחתימה אינה הגיונית, איננה סבירה, בייחוד כאשר גם בניו של המשיב ( המבקש דכאן – ע'ב' ) חתומים גם הם על התשריט. לא ניתן פעם אחר פעם לחמוק מהתחייבות וממשמעות חתימה בנימוק של טעות, אי הבנה וכד'. אילו כך היה נטען לגבי מסמך אחד, ניתן היה להניח כי יש בסיס לאמונה הסובייקטיבית של המשיב, ( המבקש דכאן –

ע'ב' ), אך כשאותה הטענה נטענת לגבי מסמכים שונים שנחתמו בתקופות שונות, בסיטואציות שונות, ובפני אנשים שונים (שלפחות אחד מהם הוא עו"ד ג'יוסי), אין מקום לקבל גרסה והסבר זה של המשיב ( המבקש דכאן – ע'ב' )." (פסקה 22 לפסק הדין)

בנוסף לכך עמד בית משפט קמא על ההלכה בדבר משמעות חתימתו של אדם על מסמך, שחזקה עליו שקרא והסכים לאמור בו וכי היה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו; ומשכך וככלל, אדם שחתם על מסמך אינו יכול להתכחש לו. בית משפט קמא אף הדגיש כי תשובותיו של המבקש בחקירתו היו מתחמקות, וכי מכל מקום אין די בהן, בהיותן עדות של "עד יחיד", כדי לסתור מסמך מהותי שעליו הוא חתום; ויש אפוא לכבד ולקיים את ההסכמים שעליהם חתם המבקש.

לסיום דן בית המשפט בטענה שלפיה אין לקיים ולאכוף את העסקה שבה הועברה הבעלות בחלקה המופקעת, וזאת בשל הדיווח השקרי לשלטונות המס כאילו עסקה זו הייתה ללא תמורה. טענה זו עלתה רק לאחר שהתברר במהלך המשפט כי שולמה תמורה עבור החלקה המופקעת, וגם הדיווח לרשויות המס על התמורה שנתקבלה בעסקה בוצע רק לאחר שהחל המשפט. לפיכך טען המבקש בסיכומיו כי מדובר בחוזה בלתי חוקי שדינו בטלות. בית משפט קמא דחה את טענות המבקש גם בעניין זה והבהיר כי מדובר בפגם שניתן לרפא בנקל, כך שבנסיבות המקרה אין כל צורך או הצדקה בביטול החוזה.

לנוכח כל האמור פסק בית המשפט המחוזי כי הבעלים של המגרש החדש הוא המשיב. המבקש עירער על פסק הדין ובמקביל הגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע; ובעקבותיה, גם את הבקשה למתן סעד זמני בערעור – הן הבקשות נושא החלטה זו.

טענות הצדדים

5.

בתמצית, המבקש טוען כי ביצוע פסק הדין ינשל אותו מזכויותיו במקרקעין, באופן שיעמיד אותו בפני שוקת שבורה במקרה שהערעור יתקבל; ולעומת זאת, לטענתו, לא ייגרם למשיב כל נזק אם פסק הדין יעוכב למשך תקופת הערעור. בנוסף טוען המבקש כי "סיכויי הערעור להתקבל הנם מצוינים", וזאת בעיקר מכיוון שלשיטתו בית משפט קמא ביסס את קביעותיו על עדותו של המשיב בדבר התמורה לעסקה ללא ראיות תומכות. בהמשך לבקשה לעיכוב ביצוע וכפי שצוין, הגיש המבקש גם בקשה למתן צו מניעה זמני בערעור המורה למשיב להפסיק את עבודות הבנייה בהן החל במגרש החדש שהמבקש עודו הבעלים הרשום בו – וזאת בטענה כי ביצוע עבודות אלה עלול לסכל את הערעור ולגרום נזק בלתי הפיך למבקש.

המשיב, מצידו, מתנגד לבקשות ומפנה לכלל, המוצא את ביטויו בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיו מי שזכה בדין זכאי לממש את זכייתו עם הינתן ההחלטה המזכה ואין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצועה. המשיב מציין כי אמנם לכלל זה יש חריגים, אך לטענתו כאלה אינם מתקיימים במקרה דנן – המבקש לא הראה כי סיכויי הצלחת הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. לשיטת המשיב סיכויי הערעור קלושים, שכן ככלל אין ערכאת הערעור מתערבת בהכרעות עובדתיות של בית המשפט ששמע את העדים והתרשם מעדויותיהם – ובמקרה דנן בית המשפט התרשם שלא לטובה מעדותו של המבקש ואף ציין זאת בפסק הדין. באופן דומה טוען המשיב כי גם מאזן הנוחות עומד בבירור לצידו, שכן המבקש לא עמד בנטל להראות כי מימוש פסק הדין טרם שיוכרע הערעור יקשה על השבת המצב לקדמותו או יגרום לו לנזק ממשי, ודאי שלא נזק בלתי הפיך; וכך במיוחד שעה שהמשיב הוא מי שמחזיק ומעבד את החלקה המופקעת זה שנים רבות.

דיון והכרעה

6.

כידוע, המבקש לעכב את ביצועו של פסק דין נדרש להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו. בהקשר זה מבחינה הפסיקה בין סילוק יד או פינוי מדירת מגורים – שאז מאזן הנוחות נוטה בדרך כלל לטובת המבקש, וזאת בשל הנזק הצפוי לו, שעלול להיות בלתי הפיך – לבין סילוק יד או פינוי ממקרקעין אחרים, שאז הנטייה היא שלא לעכב את הביצוע, שכן ככלל הנזק שעלול להיגרם הוא כזה שניתן לפיצוי כספי (ראו, למשל, ע"א 2258/15 ג'ינו נ' מתניה , בפסקה 8 (6.5.2015), והאסמכתאות שם).

בענייננו אינני סבורה שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. הקרקע שבמחלוקת אינה משמשת את המבקש אלא להיפך – קרקע זו מוחזקת בידי המשיב זה למעלה מעשרים שנה. כבר מסיבה זו, ומשניתן פסק הדין לזכות המשיב, אין כל הצדקה לעכב את ביצוע פסק הדין. גם סיכויי הערעור אינם נחזים להיות גבוהים, בין היתר משום שמרבית טענות המבקש מופנות כלפי קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית משפט קמא, ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב באלה.

אשר לבקשה לסעד זמני בערעור, איני מוצאת צידוק למתן הצו המבוקש ולהפסקת הבנייה, מקום שהחלקה המופקעת נמצאת בחזקתו ובשימושו של המשיב מזה שני עשורים ויותר, וזאת גם במקרה – הפחות סביר, כאמור – שהערעור יתקבל ובית משפט זה יורה על השבת החלקה המופקעת למבקש. אין מקום לסבור בנסיבות המקרה, כפי שפורטו בתמצית לעיל, כי אי היעתרות לבקשה זו תסב למבקש נזק בלתי הפיך – בין אם תרופתו של המבקש תהא בסעד כספי ובין בהריסת הבנייה ככל שבוצעה. לעומת זאת ובהינתן הזמן הרב שחלף, עיכוב הבנייה עלול לגרום נזק למשיב, וזאת ללא כל הצדקה.

התוצאה היא שהבקשות נדחות. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך של 4,000 ש"ח.