ע"א 3145/05 פרחאת בשיר נ. זבידאת מוסטפא

1.בפניי בקשה לעיכוב ביצוע עד למתן פסק דין בערעור. המבקש הגיש לבית משפט זה ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.2.05 (השופט י' עמית) בו חויב המבקש בהוצאות משפט בסך של 20,000 ש"ח, למרות שתביעת המשיבים נדחתה. הערעור – והן הבקשה לעיכוב ביצוע – הוגש כנגד החיוב בהוצאות.

2.אלו העובדות הצריכות לעניינינו. המבקש והמשיבים שכנים בסכנין. בין המגרש של המבקש לבין המגרש של המשיבים עוברת דרך, "דרך מס' 4" (להלן: הדרך ). על מגרשו בנה המבקש את ביתו, על פי היתר בנייה שקיבל מהועדה המקומית. לטענת המשיבים, הבנייה של המבקש, על אף היותה בהתאם להיתר הבניה, חרגה לתוך הדרך. המעשה חרה למשיבים, כי לדבריהם החריגה מצרה את הדרך באופן משמעותי, כך שלא יכלו עוד לעבור, אם ירצו, ברכבים כבדים, כגון למשל, מערבל בטון. המשיבים הגישו אפוא תביעה להריסת ביתו של המבקש בחלק החורג לתוך הדרך. בהליך התברר, לאחר הגשת מספר חוות דעת מודדים, ומינוי מודד נוסף מוסכם מטעם בית המשפט כדי להכריע בסוגיה, כי אכן קיימת חריגה. משכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי היתר הבניה הוצא שלא כדין. יחד עם זאת, דחה בית המשפט את התביעה, שכן על-פי קביעתו, המשיבים לא הוכיחו שנגרם להם כל נזק עקב החריגה. להשלמת התמונה, יש לציין כי מפסק הדין עולה כי הקרקע עליה מצויה הדרך עודנה בבעלותו של המבקש, והיא טרם הופקעה, למרות שהדרך מופיעה בתוכנית המתאר.

3.על-אף דחיית התביעה, לא חייב בית המשפט את המשיבים (התובעים בפניו) בהוצאות משפט לטובת המבקש. דווקא על המבקש ראה בית המשפט לנכון להטיל הוצאות משפט בסך של 20,000 ש"ח, ובנוסף לקזז הוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח בהן חויבו המשיבים בהליך ביניים. יוצא אפוא כי המבקש - אשר כאמור זכה בתביעה – חויב בהוצאות משפט בסך של 30,000 ש"ח. וכל כך למה? בית המשפט נימק את החלטתו בכך שבדיעבד התברר שבפועל בנה המבקש על-פי היתר בניה שהוצא שלא כדין. התביעה נדחתה "רק" בשל הסיבה שלא נגרם כל נזק לתובעים (המשיבים בפניי).

על פסיקת ההוצאות הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה. עם הגשת הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין המחייבו בתשלום ההוצאות.

5.ככלל, הזוכה בפסק דין זכאי לביצוע מידי, והגשת ערעור על פסק דין אינה מביאה מאליה לעיכוב ביצועו. לפי ההלכה בעניין זה, על המבקש עיכוב ביצוע להצביע על קיומם של שני תנאים מצטברים, סיכויים טובים לזכייה בערעור, וחשש ממשי שאם יזכה המערער בערעורו, לאחר שפסק הדין כבר בוצע, יהיה זה מן הנמנע, או קשה, להשיב את המצב לקדמותו (ראו: בש"א 86/89 ישראל הרפז ואח' נ' עופר אחיטוב ואח' , פ"ד מג(1), 334 ,335). על-פי הנסיבות המתוארות, קשה להסיק שהערעור חסר סיכוי. יחד עם זאת, מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי. בעניין זה נקבע לא פעם כי רק במקרים נדירים תעכב בית המשפט פסק דין כספי עד להכרעה בערעור, וזאת כאשר קיים כאמור חשש ממשי שלא יוכל המערער לקבל חזרה את הכסף ששילם, אם יזכה בערעור (ראו: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (תשס"ה, מהדורה שמינית) 623). בעניינינו, המבקש לא הצביע על כל חשש ממשי כאמור. אין אפוא מנוס מלדחות את הבקשה.

הבקשה נדחית.