ע"א 3234/14 אם+דבליו היי טק פרוג'קטס ישראל בע"מ נ. י.ל גג הנגב בע"מ

1.

המבקשת היא קבלן ראשי בפרוייקט בניה בו המשיבה הפורמאלית 2 (להלן: אינטל) היא המזמינה, והמשיבה היא אחד מקבלני המשנה הרבים של המבקשת. המשיבה הגישה תביעה כספית בסך של כ-12 מיליון ₪ כנגד המבקשת, אינטל והמשיבה הפורמאלית 1 (שהיא "חברה אחות" של המבקשת). בית משפט קמא דחה את תביעת המשיבה כמעט במלואה, למעט סכום של 35,493$ בתוספת מע"מ. מנגד, חויבה המשיבה בהוצאות בסך 100,000 ₪ לזכות המבקשת, 20,000 ₪ לזכות החברה האחות, 30,000 ₪ לזכות אינטל, ובסך הכל 150,000 ₪, כך שהסכום שנפסק לטובת המשיבה וסך ההוצאות שנפסקו לחובתה כמעט מתקזזים זה מול זה.

2.

המשיבה הפקידה כבר בתחילת ההליך ערובה להבטחת הוצאות לפי סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 בסך 200,000 ₪. משניתן פסק הדין, הגישה המשיבה בקשה לבית משפט קמא לשחרר את הערובה, ובית משפט קמא נעתר לבקשה. המבקשת והמשיבות הפורמאליות הגישו לבית משפט קמא "בקשה בהולה לעיכוב ביצוע, לעיכוב ביצוע ארעי במעמד צד אחד, וכן בקשה למתן פסיקתה ובקשה לביטול החלטה", במסגרתה התבקש בית המשפט לעכב את ביצוע החלטתו הנ"ל עד להכרעה בבקשה למתן פסיקתא, בבקשה לביטול החלטה ובערעור על פסק הדין, לפי המאוחר, מכוח סמכותו לפי תקנה 467(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ).

3.

בהחלטתו מיום 29.4.2014 דחה בית משפט קמא את הבקשה. או-אז הגישה המבקשת לבית משפט זה שני הליכים מקבילים. האחד – בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא בצירוף בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור (רע"א 3231/14); השני - הבקשה דנן לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא ולסעד זמני בערעור , אשר הוגשה בצוותא חדא עם ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא. שתי הבקשות הוגשו לבית משפט זה ביום 7.5.2014, ולזכותה של המבקשת ייאמר כי הזכירה בכל אחת מהבקשות את דבר קיומה של הבקשה המקבילה.

4 .

בקשת רשות הערעור נדחתה על ידי השופט דנציגר ביום 8.5.2014 ללא צורך בתשובה, משלא מצא טעם לחרוג מהחלטתו של בית משפט קמא. משכך, נותרה הבקשה שבפני.

איני רואה להידרש לטענת המשיבה כי החלטת השופט דנציגר מהווה מעשה בית

דין. אומר בקצרה כי לטעמי לא היה מקום לדרך "הכפולה" בה פעלה המבקשת בנוגע לעיכוב שחרור הערובה, באשר שתי הבקשות שהגישה – האחת במסגרת בקשת רשות הערעור והשניה במסגרת סעד זמני בערעור – אינן אלא אותה גברת בשינוי כותרת. מלכתחילה לא היה מקום להגיש בקשה למתן רשות ערעור אלא בקשה לעיכוב ביצוע או למתן סעד זמני בערעור (לפי העניין) כמצוות תקנה 467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). מכל מקום, משנדחתה בקשת רשות הערעור על ידי השופט דנציגר, אין כעת מקום להידרש לבקשה המקבילה המונחת לפניי (ראו והשוו: ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי , פ''ד נו(4) 505 , 509 (2002)).

5.

ולגופה של בקשה לעיכוב ביצוע החיוב הכספי.

על אף הביקורת על דרך התנהלותה של המבקשת, אני סבור כי יש להיעתר לבקשתה לעיכוב ביצוע פסק הדין. זאת, משנוצר מצב א-סימטרי כאשר הערובה לתשלום ההוצאות "משוחררת" לידי המשיבה, ומנגד, ככל שישולם פסק הדין למשיבה, שהיא ככל הנראה חברה ריקה מתוכן, לא ניתן יהיה להשיב את הכספים ששולמו. אציין כי המשיבה נמנעה מלטעון באופן פוזיטיבי כי מצבה הכלכלי יאפשר לה להשיב את הכספים ככל שיתקבל ערעור המבקשת, ולא התמודדה עם טענות המבקשת בנוגע למצבה הכלכלי.

6.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא לגבי החיוב הכספי בסך 35,493$ – מתקבלת. בקשתה של המבקשת לגבי שחרור כספי הערובה – נדחית. נוכח התוצאה אליה הגעתי אין צו להוצאות.