ע"א 3234/99 מדינת ישראל נ. שמולביץ מיכל

1.נגד המבקשת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות של הפרת חובה חוקית, איומים, היזק בזדון, תקיפת שוטרים והתנהגות פסולה במקום ציבורי. בפתח הדיון בעניינה בבית משפט השלום בבאר שבע (השופט אליעז), פרצה המבקשת בסדרת גידופים ואיומים שהופנו כלפי השוטרים וכלפי השופט. לאחר התבטאותה זו של המבקשת נרשמה הערה בפרוטוקול הדיון, מיום 11.5.99, לפיה:

"בית המשפט מזהיר את הנאשמת שאם תמשיך לדבר היא תישפט על זלזול בית המשפט יש גבול למה שאפשר לדבר." (עמ' 6 לפרוטוקול)

לאחר התבטאויות חוזרות מצד המבקשת נתן השופט את ההחלטה נשוא בקשה זו. נוסח ההחלטה הינו כדלקמן:

"יש גבול למה שבית המשפט מסוגל לספוג. אני ניסיתי לנהל את הדיון מבלי להוציא את הנאשמת מהאולם ומבלי להשתיקה. אני דן את הנאשמת ל - 3 חודשי מאסר על ביזיון בית המשפט בלי קשר לתיק הזה, והעתק החלטה זו ישלח אל כב' נשיא בית המשפט העליון. מעולם לא נתקלתי בהתנהגות כזו של נאשם או של איזה אדם אחר בתוככי בית המשפט. הנאשמת הוזהרה ללא הועיל וגם אם אני מנסה להתחשב במשבר שעבר עליה כאם - היא עברה כל גבול.

הנאשמת מוזהרת שאם היא תמשיך להפריע היא תוצא מהאולם והדיון יתקיים בלעדיה." (עמ' 14 לפרוטוקול).

גם לאחר החלטה זו לא שינתה המבקשת מהתנהגותה.

2.בדיון שנערך בפני ביום 17.6.99, דיון אליו סירבה המבקשת להגיע, טען בא כוחה את הטענות הבאות: ראשית , השופט עשה שימוש לא נכון בסעיף 72 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984 (להלן: "החוק"). בנסיבות המקרה, בהן הכיר השופט את המבקשת מדיונים קודמים, היה עליו לעשות שימוש בסעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ). שנית , ההליך לפי סעיף 72 לחוק הוא הליך מיוחד שיוצר האחדת רשויות (השופט משמש גם כבית משפט, גם כמוציא לפועל, גם כמתלונן וגם כעד) ולפיכך יש לנקוט משנה זהירות בשימוש בו. שלישית , מדברי השופט משתמע שהוא שופט את המבקשת על זלזול וזאת למרות בקשתו של ב"כ המבקשת לא לקיים את הדיון לאור מצבה של המבקשת ובשל החשש להגיע לסיטואציה מעין זו שהתקיימה למעשה. רביעית , סעיף 72 לחוק מחייב משנה זהירות והתראה בטרם הפעלתו. במקרה הנדון לא היתה התראה אלא אזהרה. לחלופין ההתראה לא הגיעה לידיעת המותרא הן משום שניתנה לאוזניים שאינן יכולות לשמוע והן משום שהאזהרות לא היו ברורות, לא חדות ולא חד משמעיות. חמישית , התרעותיו של השופט היו לכיוון של ביזיון ולא דובר על הרחקה. סעיף 72 לחוק הוא סעיף של מניעה. הסעיף מורה על הרחקה ורק החלופה השניה שלו היא סנקציה. אם המטרה הינה לקיים את ההליך, היה על השופט לעשות שימוש בסעיף 131 לחסד"פ. לעניין העונש עצמו טען ב"כ המבקשת כי השופט חרג מעניין המידתיות והפנה לפסיקה בה לטענתו הוטלו עונשים חמורים פחות על מעשים חמורים יותר.

3.לטענת ב"כ המדינה, גם אם יכל בית המשפט לנקוט בהליך אפשרי אחר, אין בכך כדי לאיין את סמכותו מכוח סעיף 72 לחוק. לטענתו, במקרה הנדון יצא בית המשפט ידי חובת האזהרה בהערתו, שנרשמה בפרוטוקול, לפיה מוזהרת המבקשת כי אם תמשיך בהתבטאויותיה תישפט. באשר להבנתה של המבקשת את האזהרה מבהיר ב"כ המדינה כי על פי חוות הדעת הפסיכיאטריות הקיימות המבקשת מבינה את הנאמר לה. באשר לחומרת העונש סבור ב"כ המדינה כי העונש הולם את חומרת הביזיון.

4.בפסיקה בנוגע לאיסור הפרעה הובאו עקרונות מנחים לשימוש בסמכות בית המשפט. כך, בבש"פ 3348/98 בן שמחון נ' בן שמחון

(לא פורסם), בהתייחס לסעיף 72 לחוק, נקבע כי:

"אכן, סעיף זה מקנה שיקול דעת לשופט היושב בדין, לענוש אדם המפריע לדיוניו של בית המשפט. התכלית שביסוד סמכות זו ושיקול הדעת שבצידה, היא השמירה על כבודו של בית המשפט ובעלי הדין, ההקפדה על יעילות הדיון ותקינותו וכן ההגנה על אמון הציבור בבית המשפט ושלטון החוק. ...

סמכות ענישה זו - שהיא מיוחדת במינה ביחס למשפט פלילי רגיל ..., אינה בלתי מוגבלת." (ראו גם בש"פ 4103/94 יורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

משכך נקבעו בפסיקה סייגים שונים להפעלת הסמכות. נקבע כי על ההתראה הקבועה בסעיף 72 לחוק להירשם בפרוטוקול הדיון וכי עליה להבהיר את מהותה של ההפרעה ולהזהיר את האדם באופן מפורש מפני אפשרות הטלת סנקציה באם לא ימנע מהפרעה לדיוני בית המשפט (ראו בש"פ 2914/93 מיכאל דראק נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 1362/96 טורנהיים נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (לא פורסם); בש"פ 2022/98 רידר נ' הרב אוחיון (לא פורסם)). כן נקבע כי יש לנהוג במידתיות עת מוטלת סנקציה בגין הפרעה לדיוני בית המשפט (ראו בש"פ 3348/98 הנ"ל).

5.לאור האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה הנדון הפעיל בית משפט השלום את הסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 72 לחוק בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסיקה. כך באשר לרישום ההתראה בפרוטוקול, כך באשר להבהרת מהות ההפרעה ולאזהרת המבקשת מפני סנקציה צפויה, כך גם לגבי עצם הפעלת סנקציית המאסר התואמת את חומרת ההפרעה.

6.עם זאת, באשר לתקופת המאסר נראה שבית המשפט חרג ממדיניות הענישה המקובלת במקרים כגון דא (ראו בש"פ 2136/92 אלון נ' בית הדין הרבני האזורי (לא פורסם); בש"פ 4103/94 הנ"ל; בש"פ 7252/95 לוינגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מחד גיסא נציין אמנם כי בניגוד למקרים הנ"ל, בענייננו לא הביעה המבקשת כל חרטה על התבטאויותיה ואף המשיכה בהן לאחר מתן ההחלטה (ראו בש"פ 2700/91 שירזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2914/93 הנ"ל). מאידך גיסא, לאור מצבה הנפשי של המבקשת ונוכח בקשתו של בא כוחה בעת הדיון בפני בית משפט השלום לדחות את הדיון בשל מצבה זה, ובנסיבות בהן ממילא עצורה המבקשת עד תום ההליכים וכבר ריצתה למעלה מחודש מאסר מתוך השלושה שהוטלו עליה, נראה לי שיש להקל בעונשה ולהסתפק בתקופה שריצתה עד כה.

התוצאה היא כי אני מקל בעונשה של המבקשת ומעמידו על התקופה שריצתה עד כה (תחת שלושה חודשים).