בש"פ 3348/98 דוד בן שמחון נ. נאוה בן שמחון

העובדות

1.בבית משפט השלום בירושלים התקיים הליך של פירוק שיתוף בין המבקש ובת זוגו. במסגרת דיון זה ניתנו צווים למסירת חזקה בדירה. כונסי נכסים שמונו על ידי בית המשפט הגישו כנגד המבקש בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, בטענה כי המבקש הפר את הצווים שניתנו בעניין הדירה. ביום 27.5.98, התקיים הדיון בבקשה, בפני כב' השופט יצחק שמעוני.

2.הדיון החל בטענת כונס הנכסים בדבר הפרת המבקש את הצווים שניתנו במסגרת פירוק השיתוף. במהלך הטיעון נרשמה בפרוטוקול הדיון החלטה של בית המשפט, בה נקבע כי:

"[המבקש] מפריע בניהול המשפט ונכנס לדברי עו"ד דהאן [כונס הנכסים], לפיכך אני מזהיר את המשיב שאם ימשיך בהפרעות אראה בכך שיבוש הליכי משפט ובזיון בית משפט ואורה על מעצרו".

לאחר מכן המשיך עו"ד דהאן (כונס הנכסים) לטעון. המשיב, לכשטען, ציין כי כל שנאמר על ידי כונסי הנכסים הוא שקר וכי לא היתה כל הפרה של הצווים שניתנו. כן ציין המבקש, כי הצווים כלל לא הובאו לידיעתו וכי הוא אינו מיוצג ומבקש, כי ימונה לו עורך דין. עם סיום הטיעונים, ניתנה החלטה על ידי בית המשפט. בית המשפט קרא את ההחלטה בה נתקבלו טענות כונסי הנכסים בדבר הפרת הצווים ונידחו טענותיו של המבקש. נקבע, כי המבקש אכן הפר את צווי בית המשפט בצורה שיש בה משום ביזוי בית המשפט. בפרוטוקול הדיון צויין, כי "בשלב זה של ההחלטה מתפרץ [המבקש] לדברי בית המשפט וקורא לשופט בכינויי גנאי ומציין כי השופט הינו דובר שקר". כן צויין מפי המבקש, כי "גם לך לא יהיה איפה לישון, אם אני לא אוכל לישון וגם לכבוד השופט לא יהיה איפה לישון. שאלוהים ישלם לכולכם". לאחר דברים אלה, יצא המבקש את אולם המשפט בליווי המשטרה.

3.בהחלטה שנתן בית המשפט על אתר (ביום 27.5.98), הורה בית המשפט על מעצרו של המבקש עד ליום 2.6.98, בשעה 14:00, "בשל בזיון בית המשפט, העלבת שופט במילוי תפקידו, התנהגות מחפירה כשאולם בית המשפט מלא בקציני בטחון, שוטרים, עורכי הדין ומתמחה השופט". עותק ההחלטה הועבר לעיוני מכוח סעיף 72(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: "החוק"). בדיון שהתקיים בפני ביום 29.5.98 הוריתי על שחרורו של המבקש ממאסרו. בהחלטה צויין, כי נימוקיה ינתנו בנפרד. להלן נימוקי.

המסגרת הנורמטיבית

4.סעיף 72 לחוק, קובע:

"72. (א) אדם שבעת דיוני בית משפט עושה באולם בית המשפט, בלשכתו של שופט או סמוך למקום הדיון, אחד המעשים שלהלן, רשאי בית המשפט לצוות על הרחקתו, ורשאי הוא, לאחר שהתרה באדם שיימנע מהפרעה והוא לא שעה להתראה, להענישו על אתר במאסר עד שלושה חודשים או בקנס:

(1) מתנהג בדרך של אלימות או איומים

או בדרך פרועה או מבישה;

(2) מקים רעש כדי להביע הסכמה או אי-

הסכמה לפעולה משפטית או להחלטה

של בית משפט;

(3) מאיים על פקיד בית המשפט או

מפריע לו בצורה אחרת למלא

תפקידו;

(4) מפריע בדרך אחרת לדיוני בית-

המשפט.

(ב) על עונש שהוטל לפי סעיף קטן (א) יתן בית המשפט מיד הודעה בכתב לנשיא בית המשפט העליון; הנשיא, או שופט אחר של בית המשפט העליון שהנשיא קבע לכך, רשאי, לאחר שזימן את הנידון אם ביקש זאת, לבטל את העונש או לשנותו לקולה".

אכן, סעיף זה מקנה שיקל דעת לשופט היושב בדין, לענוש אדם המפריע לדיוניו של בית המשפט. התכלית שביסוד סמכות זו ושיקול הדעת שבצידה, היא השמירה על כבודו של בית המשפט ובעלי הדין, ההקפדה על יעילות הדיון ותקינותו וכן ההגנה על אמון הציבור בבית המשפט ושלטון החוק. עמד על כך השופט קדמי, בציינו:

"בית המשפט הינו היכלו של החוק ומעוזו של האזרח; ומי שבא בשעריו חייב בכבודו. אין לו לבית המשפט גייסות להגן על כבודו ולהבטיח התנהגות הולמת מצד המתייצבים בפניו; ואלה מתחייבים מן האמון שהציבור נותן בו ומן ההכרה שזו הדרך היחידה לאפשר לבית המשפט למלא את יעודו. בבסיס כוחו של בית המשפט עומדת יראת הכבוד כלפיו; ואין בית המשפט יכול לעשות שימוש בכוחו אלא במקום שיראת כבוד שוררת בו. הפרעה לדיוני בית המשפט, מהווה קריאת תיגר כנגד הסמכות שהפקיד בידיו הציבור להבטחת שלטון החוק; ומחובתו של השופט, כמשמשו של אותו ציבור, להבטיח שיכולת יישומה של הסמכות תישאר בידיו. אשר על כן, בדין רואה בית המשפט בהפרעה לדיוניו - ובמיוחד כאשר אלה נמשכים גם לאחר התראה ואזהרה - מעשה חמור החותר מתחת ליכולתו למלא את תפקידו; ובדין מגיב הוא באמצעים קשים, על מנת לסלק כל מכשלה העומדת על דרך פעולתו ועל מנת להבהיר לכל מי שהדברים אינם ברורים לו מה צפוי למי שמפריע לבית המשפט למלא את חובתו לציבור". (בש"פ 4103/94 מיכאלוב יורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אכן, "מעמדה של הרשות השופטת הינו ערך חשוב ונעלה לעצמו, והטלת סנקציה לאלתר על מי שמתפרע בבית משפט... הינה תנאי בלעדיו אין לשמירת מעמדו של בית משפט... הרשות השופטת לא תקום ולא תתקיים אם לא יישמר מעמדה ואם לא תזכה באמון הציבור..." (השופט חשין בבש"פ 2022/98 סידוניה רידר נ' הרב דוד אוחיון (טרם פורסם)).

5.סמכות ענישה זו - שהיא מיוחדת במינה ביחס למשפט פלילי רגיל (ראה: בש"פ 2022/98 הנ"ל ), אינה בלתי מוגבלת. מתוחמת היא, בסייגים פרוצדוראליים ובסייגים מהותיים. אשר לסייגים הפרוצדוראליים, כאמור בסעיף 72(א) עצמו, חובה להתרות באדם כי יימנע מהפרעה, בטרם יושת עליו עונש של מאסר או קנס. חובה זו פורשה בדווקנות. עליה להירשם בפרוטוקול הדיון (ראה: בש"פ 2914/93 מיכאל דראק נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). היא מהווה תנאי קונסטיטוטיבי לסמכות הענישה שבסעיף 72(א) (ראה: בש"פ 1362/96 טורנהיים נ' בית הדין האיזורי בירושלים (לא פורסם)). לא זו אף זו: יש לרשום בפרוטוקול הדיון את מהותה של ההפרעה ולהזהיר את האדם באופן מפורש כי תוטל סנקציה - או עלולה להיות מוטלת סנקציה - באם לא ימנע המוזהר מהפרעה לדיוני בית המשפט (ראה: בש"פ 2022/98 הנ"ל ).

6.לצד הסייגים הפרוצדוראליים, מצויים גם סייגים מהותיים. עניינם של אלה אינם בסמכות הטלת עונש המאסר, אלא בשיקול הדעת שבהפעלת סמכות זו. מקורם של סייגים מהותיים אלה הוא בהכרח לאזן את אותה הפגיעה בכבוד בית המשפט וההפרעה להליך השיפוטי, עם אינטרסים אחרים. אכן, הרחקתו של אדם מאולם הדיונים יכולה לפגוע ביכולתו לייצג את עניינו נאמנה (אם הוא בעל דין). הטלת קנס או מאסר, יכולים במקרים מסויימים, להרתיע את בעל הדין יתר על המידה ולפגוע בחופש הביטוי וזכות הייצוג שלו. יש בהם גם כדי לפגוע, לעתים, בפומביות הדיון. כל אלה מקבלים משנה תוקף, בייחוד כאשר על כף המאזניים ניצבת חירותו של האדם (ראה: סעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). מאיזון זה נגזרת החובה לנהוג במידה ובמידתיות עת מוטלת סנקציה בגין הפרעה לדיוני בית המשפט כאמור בסעיף 72(א) לחוק. מידתיות זו, שני פנים לה: ראשית , יש לבחון האם ההפרעה העומדת לבחינה היא אכן ממין אותן ההפרעות הפוגעות באינטרסים והתכליות המונחות ביסוד סעיף 72(א) לחוק, שאם לא כן, יתכן ואין כלל מקום לענוש בגינה. שנית , והיה אם נמצא כי אכן בהפרעה הנופלת לגידרו של סעיף 72(א) עסקינן, עדיין יש לבחון אם מתקיימת מידתיות בין ההפרעה לבין העונש (ראה: בש"פ 2022/98 הנ"ל). יש לבחור מבין הסנקציות האפשריות את אותה הסנקציה שתגשים את תכלית הוראת החוק, ובה בעת, תפגע במידה הפחותה ביותר באינטרסים העומדים כנגדה ובראשם, חירותו של הפרט. אכן, אף בסעיף 72(א) עצמו מצאנו "מידרגיות" מעין זו. בהינתן הפרעה, מוסמך בית המשפט להרחיק אדם, לקנוס אותו או לאוסרו עד לשלושה חודשים. על כן, יש לבחור מבין אלו את אותה הסנקציה, התואמת את חומרת ההפרעה מחד ואת האינטרסים שכנגדה, מאידך. הוא הדין בגדריו של הקנס או המאסר עצמו: יש להטיל שיעור קנס או משך מאסר, שהם מידתיים לחומרת ההפרעה מחד, ולחירויות שכנגדה, מאידך.

מן הכלל אל הפרט

7.במקרה שבפנינו הפריע המבקש למהלך הדיון, עת התפרץ לדבריו של כונס הנכסים. בשלב זה, הזהירו בית המשפט. למרות אזהרה זו, חזר המבקש והתפרע, תוך שהוא קורא כלפי השופט דברי גנאי וטוען כי הוא דובר שקר, כל זאת, כאשר בית המשפט מקריא את החלטתו. במצב דברים זה, נחה דעתי כי אכן דובר בהפרעה לדיוני בית המשפט, הפרעה שהצדיקה נקיטת סנקציה כלפי המבקש. דברים מעין אלה, שעה שהם מושמעים כלפי בית המשפט ובעלי הדין, תוך שיש בהם גם הפרעה של ממש לדיון עצמו, אין הם ראויים, ומן הדין לענוש בגינם. בה בעת, שוכנעתי כי משך הזמן בו הושם המבקש במאסר (ששה ימים, בהם חג השבועות), לא היה מידתי במקרה דנן ומן הראוי היה לקבוע עונש חמור פחות. עיון בפרוטוקול הדיון, כמו גם בשלב בו נאמרו הדברים (לאחר הקראת ההחלטה), מוליכים למסקנה - לה היה שותף גם בא כוח היועץ המשפטי לממשלה - כי ראוי היה להטיל על המבקש עונש פחות מזה שהוטל עליו בסופו של יום. כך הדבר, גם לאור החרטה שהביע המבקש בעניין הדברים שאמר. מטעמים אלה, החלטתי ביום 29.5.98, על שחרורו של המבקש.