ע"א 3285/11 עזבון המנוח מחמוד עבד אל רחמן מחמוד ז"ל נ. רשות הפיתוח

השופט ע' פוגלמן :

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה ד' פלפל ) שדחה תביעה שהגישו המערערים נגד המשיבים 4-1 להצהיר כי הסכם פשרה שנעשה בין המערערים לבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל ) וקיבל תוקף של פסק דין – בטל מחמת פגם ברצון; וכן דחה תביעה שכנגד שהגישו המשיבות 9-5 שעניינה הצהרה על בעלותן באותם מקרקעין.

1.

המערער 1 (להלן: המנוח ) החזיק במקרקעין בכפר ברא , הידועים כחלקות 24, 41, 42 בגוש 8891, חלקה 1 בגוש 8894, וחלקות 5 ו-6 בגוש 8899. המערערים 4-2 הם בני המנוח (להלן: הבנים ) והמשיבות 9-5 הן בנותיו (להלן: הבנות ). הבנים והבנות הם יורשי המנוח. בכתב תביעה שהגישו הבנים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נטען כי ביום 8.2.1972 נחתם הסכם בין המנוח לביניהם שבמסגרתו נתן להם המנוח במתנה את המקרקעין הידועים כיום כחלקות 41 ו-42 בגוש 8891, ומאז שקיבלו את השטח הם מעבדים אותו ובנו בו בתים כדין. בשנות ה-70 של המאה הקודמת התנהל הליך הסדר מקרקעין בכפר ברא ובמסגרתו הגישו המערערים תזכירי תביעה לבעלות בחלקות האמורות. המדינה הגישה תביעה סותרת והתיק הועבר להכרעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בפגישה שהתקיימה במינהל ביום 10.5.1993, ביקשו נציגי המינהל להתפשר בנוגע לתביעות והציעו שהמערערים יוותרו על חלקה 42. לטענת הבנים, המערער 2 דחה את ההצעה ועזב את הפגישה בזעם, אך בדיעבד התברר לו כי עו"ד יורם נבות, שייצג את המערערים באותה פגישה, חתם בשם כולם על הסכם פשרה עם המינהל שבו נקבע, בין היתר, כי הבנים יירשמו כבעלים של חלקה 41 והמדינה תירשם כבעלים של חלקה 42 (להלן: הסכם הפשרה ). בדיון בבית המשפט המחוזי מיום 28.12.1993 קיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין.

ביום 30.12.1993 שלח עו"ד נבות מכתב למערער 2 שבו נכתב, בין היתר:

"בהמשך לשיחתנו הטלפונית בה הודעת לי כי כל אחייך ואביך חתומים על ההסכם ששלחת אלי, הודיע לי לתדהמתי אחיך סאבר כי החתימה המופיעה בהסכם ונחזית להיות שלו אינה שלו. האם מישהו זייף חתימה?!

בנסיבות אלה ההסכמה שניתנה למינהל ולבית המשפט בטלה ומבוטלת וחובתי להודיע על כך מיד לבית המשפט ולמנהל [...]"

הבנים גרסו כי ממועד זה ואילך נותק הקשר עם עו"ד נבות, והם סברו כי האחרון אכן הודיע למינהל ולבית המשפט על ביטול ההסכם. בשנת 1994 הגיש המינהל את פסק הדין לרישום, ובעקבות זאת נרשמה חלקה 41 על שם הבנים וחלקה 42 נרשמה על שם המדינה.

לאחר פטירת המנוח בשנת 2001, נודע לבנים כי המינהל החל בייזום תוכנית בנין עיר הכוללת את חלקה 42, או אז נודע להם לראשונה, לטענתם, שהחלקה רשומה על שם המדינה. הבנים יזמו פגישה עם עו"ד נבות, שלא ידע להסביר מדוע הוגש הסכם הפשרה לבית המשפט בלא סמכות להגישו. בשנת 2003 פנו הבנים למינהל, באמצעות עו"ד שורר, והציעו שיעניק להם חוזה פיתוח ביחס לחלקה 42 כפיצוי בגין חלקים מחלקות חלקות 5 ו-6 בגוש 8899 שהופקעו מידי המנוח בשנות ה-70 ושאין חולק בין הצדדים כי המנוח זכאי לפיצוי בגינם. המינהל דחה את הצעתם בנימוק שחלקה 42 נמצאת כולה בתחום קיבוץ חורשים, ואין להחליף פיצוי כספי בזכויות במקרקעין. אשר על כן, ביקשו הבנים מבית המשפט להצהיר כי הסכם הפשרה ופסק הדין בטלים; וכי הם הבעלים של חלקה 42. לחלופין עתרו הבנים להורות למינהל להחכיר להם את חלקה 42 כנגד הפיצוי המגיע להם בגין הפקעת חלקות 5 ו-6. הבנות הגישו תביעה להצהיר כי הסכם המתנה שבמסגרתו נתן האב לבנים את החלקות אינו תקף; וכי כל החלקות צריכות להירשם על שם כל יורשי המנוח. שתי התביעות נשמעו במאוחד.

2.

לאחר שדחה טענות סף שהעלתה המדינה, קבע בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיאה ד' פלפל ) כי לא קמה עילה לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין. בית המשפט ניתח את חומר הראיות והסיק ממנו כי הבנים הכירו בכך שחלקה 42 תירשם בבעלות המדינה, ומשכשל ניסיונם להגיע להסדר שיאפשר להם בכל זאת לעשות בה שימוש, החליטו לנסות לבטל את ההסכם. בנסיבות אלה, קבע, כי אין עילה לבטל הסכם שקיבל תוקף של פסק דין חלוט. בית המשפט אף דחה את הסעד החלופי בעניין החכרת חלקה 42 כתחליף לפיצוי הכספי בגין הפקעת חלקות 5 ו-6 בקובעו כי סעד זה נעדר בסיס משפטי. הבנים חויבו בתשלום שכר טרחת עורך-דין בסך של 40,000 ש"ח. התביעה הנגדית נדחתה אף היא.

3.

בערעור לפנינו שבו המערערים על הטענות שהעלו בבית המשפט המחוזי. לאחר שנתנו דעתנו לטענות המערערים, בכתב ובעל פה, מצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; כי הממצאים שנקבעו בו תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בו טעות שבחוק. במכתבו של עו"ד שורר למינהל מיום 9.6.2003 נכתב, בין היתר:

"במקביל בהסכם פשרה מיום 28.12.1993 ולאחר התדיינות משפטית באשר לזכויות מרשי לגבי החלקות דלהלן, סוכם כי המשפחה תקבל את חלקה 42 בגוש 8891 שבכפר ברה (להלן: "חלקה 42") ואילו חלקה 41 בגוש 8891 הצמודה אליה (להלן: "חלקה 41") תרשם ע"ש מדינת ישראל. העתק ההסכם מצורף למכתבי זה. [...]

בשם מרשי אבקש את כב' להנפיק הסכם פיתוח לגבי חלקה 41 שייחתם בין מינהל מקרקעין ישראל לבין משפחת עאסי על מנת שמשפחת עאסי תוכל לבנות בתים נוספים עבור המשפחה".

(אין חולק כי במכתב זה נפלה טעות סופר וחלקה 41 הוחלפה בחלקה 42). בהינתן האמור, לא מצאנו עילה להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי כי דברים אלה מעידים שהמערערים היו מודעים להסכם הפשרה, ואף צירפו אותו למכתבם למינהל. לכך יש להוסיף כי עו"ד נבות לא העיד בבית המשפט. כמו כן, המערער 4 – שהודיע לעו"ד נבות שחתימתו זויפה – לא הגיש תצהיר ולא העיד בבית המשפט; ובדין קבע בית המשפט כי בנסיבות אלה לא ניתן להסיק מסקנות כלשהן בנוגע לטענתו כי חתימתו זויפה. אשר על כן, אין יסוד לשנות ממסקנת בית המשפט המחוזי אשר מצא כי המסקנה שהמערערים ניסו בדיעבד לסגת מהסכם מוגמר, לאחר שלא הצליחו להגיע לסיכום עם המינהל בדבר המשך שימוש בחלקה 42, מסתברת יותר מגרסתם הנטענת בכתב התביעה. לא מצאנו ממש אף ביתר הטענות שהעלו המערערים, ובכלל זה הטענה שיש לחייב את המינהל להחכיר להם את חלקה 42.

4.

הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבים 4-1 שכר טרחת עורך-דין בסך של 25,000 ש"ח, ולמשיבות 9-5 סך של 10,000 ש"ח.