ע"א 3356/03 אילן גפני , עו"ד נ. עמותת אגודת בעלי מוניות התחנה

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט נ' ישעיה) מיום 3.4.03, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 1839/00.

1.המערער הגיש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב תובענה נגד המשיבה שעילתה הפקעת מחירי הנסיעה בקו השירות שמפעילה המשיבה במסלול הנסיעה פתח תקוה - תל אביב, וכן בקשה לאישור התובענה כתובענה יצוגית. התובענה התנהלה בפני כב' השופט א' סטרשנוב ועם פרישתו עבר התיק להתנהל בפני כב' השופט נ' ישעיה. הדיון בבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית נקבע ליום 3.4.03. לטענת המערער, בפתח הדיון פנה אליו בית המשפט בשאלה האם זה נכון כי ההפסד שנגרם לו מכל נסיעה שעשה עם מוניות המשיבה מסתכם בשני שקלים וחצי. משהשיב המערער בחיוב לשאלה זו, התפרץ עליו – לטענתו – השופט באומרו: "ובשביל שטות כזו אתה מגיש תובענה ייצוגית?" ולאחר מכן הוסיף כי בשל תובענות כגון אלה מזלזלים שופטים בתובענות ייצוגיות ודוחים אותן. ב"כ המערער ניסה להסביר לשופט כי למקרים מסוג זה נועד מנגנון התובענה הייצוגית, אך לטענתו השופט ביטל בתנועת יד את דבריו ושאל אותו מהי בכלל עילת התביעה. בעקבות השתלשלות הדברים הנטענת, ביקש המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק. המערער טען כי נוכח אמירותיו של בית המשפט, קיים חשש כי בית המשפט חרץ את גורל התביעה, וזאת מבלי שקרא את התובענה ובטרם נשמעו הראיות.

2.בית המשפט דחה את בקשת הפסילה. בית המשפט הכחיש כי אמר את הדברים המיוחסים לו על ידי המערער, וציין כי כל שאמר הוא כי מדובר בשטות. בית המשפט קבע כי הרושם המתקבל הוא כי ב"כ המערער המתין לאמירה של בית המשפט על מנת להיאחז בה ולבקש את פסילתו. כן דחה בית המשפט את בקשת המערער לעכב את הדיון עד להכרעה בערעור שיוגש על החלטתו שלא לפסול את עצמו.

3.על החלטה זו הוגש שהערעור שבפני. המערער טוען כי משקבע בית המשפט בפתח הדיון, ועוד בטרם נשמעו ראיות, כי התובענה הינה "שטות", הרי שאין כל ערך להמשך ההתדיינות בפניו הואיל וגיבש דעה שלילית ועוינת כלפי התובענה. כך גם שאלתו המלגלגת של בית המשפט לגבי מהות עילת התביעה, מלמדת אף היא כי בית המשפט חרץ את דעתו לגביה. לטענת המערער, על עמדתו העוינת של בית המשפט כלפי המערער ניתן ללמוד גם מכך שבית המשפט ייחס למערער כוונה מוקדמת לפוסלו. המערער מוסיף כי בהמשך הדיון גילה בית המשפט עוינות רבה כלפיו וכלפי בא כוחו, והדברים הגיעו לשיאם כאשר ב"כ המערער ביקש להשמיע התנגדות לשאלה שהוצגה על ידי המערער בחקירתו הנגדית, שאז הורה לו בית המשפט לשבת במקומו, תוך שהוא מעיר כי על ב"כ המערער להיזהר שבית המשפט לא יפסול אותו.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. בית המשפט הכחיש בהחלטתו את מרבית האמירות המיוחסות לו על ידי המערער, ואישר כי כל שאמר הוא כי התובענה היא שטות. הלכה היא שכאשר בית המשפט אינו מקבל את גרסתו העובדתית של המערער העומדת ביסוד בקשת הפסילה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט (ראו: ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 599). המערער לא עמד בנטל זה.

5.אשר לדברי בית המשפט כי התובענה שהגיש המערער "היא שטות", הרי שנחה דעתי כי אין בדברים אלה להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. אכן, מן הראוי היה כי בית המשפט יימנע מהתבטאויות כגון אלה. עם זאת, הדברים נאמרו בפתח הדיון בטרם הובאו הראיות ובטרם נשמעו טענות הצדדים. בנסיבות אלה, נחה דעתי כי מדובר הוא באמירה לכאורה שאין בה להעיד על כי בית המשפט גיבש דעה נחרצת וסופית בתובענה, באופן שלבו לא יהיה פתוח לשמיעת טענות המערער, כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (ראו: ע"א 1335/99 ש .ח. שוקי שיווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)). כך גם לא מצאתי באמירה המיוחסת לבית המשפט בהמשך הדיון כדי להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. אפשר שתחושתו של המערער היא כי בית המשפט גילה עוינות כלפיו וכלפי בא כוחו. אלא שלא תחושתו הסובייקטיבית של בעל הדין היא שקובעת בעניין זה, כי אם יש צורך בהוכחת קיומו של חשש ממשי המבוסס על נסיבות אובייקטיביות כדי להקים עילת פסלות (ראו למשל: ע"פ 184/85 זאב שרעבי נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(1) 446, 558[א]; רע"א 287/88 מנוף סינגל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה , פ"ד מד(3) 758, 760). חשש ממשי כזה אינו נמצא בענייננו.

הערעור נדחה, אפוא.