ע"א 3542/08 מנורה חב' ביטוח בע"מ נ. עזבון המנוח עיסא מוחמד ז"ל

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.

אמיר עיסא ז"ל והיבה עיסא ז"ל (להלן: המנוחים ) נספו בתאונת דרכים בהיותם קטינים. בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' ברלינר ) נקבע שיעור הפיצויים להם זכאים עיזבונותיהם מאת המערערים. ערעור זה מופנה כנגד חישוב הפסדי ההשתכרות שיהיו צפויים למנוחים ב"שנים האבודות" לפי ההנחה כי לא היו משרתים בצבא, בהיותם בני המגזר הערבי. לאור הנחה זו חישב בית המשפט המחוזי את תקופת הפסד ההשתכרות כמתחילה בגיל 18, ולא בגיל 21 כפי שנהוג להניח בהתייחס לאוכלוסיה הכללית.

2.

המערערים טוענים כי לאור האמור בפסקי-הדין בעניין אבו חנא ובעניין פינץ (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא , פ"ד ס(3) 13 (2005); ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 11.4.2006)) יש לחשב את הפיצויים בגין אובדן השתכרות של קטין ב"שנים האבודות" לפי הנחות עבודה קבועות – שאחת מהן היא תקופת אובדן השתכרות שראשיתה בגיל 21 וסופה בהגיע הנפגע לגיל 67. לשיטתם, אין לסטות מהנחות עבודה אלה עקב נתונים "בעלי אופי קבוצתי מגזרי". המערערים מוסיפים כי במקרה זה לא הציגו כלל המשיבים ראיות שיש בהן כדי לסתור הנחות עבודה אלה, וקל וחומר שלא הגישו ראיות העומדות ברף שנקבע בעניין אבו חנא , לסתירת חזקת אחידות השכר.

3.

עמדת המשיבים היא שעובדת הפטור משירות צבאי המוענק לבני המגזר הערבי בישראל היא בגדר ידיעה שיפוטית ואינה טעונה הוכחה. לכך הם מוסיפים כי אין למעשה מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדות הרלוונטיות. המשיבים גורסים כי המקרה שלפנינו מובחן מן ההלכות שנקבעו בעניין אבו חנא ובעניין פינץ , שכן הלכות אלה מתייחסות לקיומן של הנחות עבודה בתנאים של חוסר ודאות, כאשר אין בנמצא נתונים רלוונטיים אודות הניזוק המסוים אלא מידע סטטיסטי בלבד. בכל הנוגע למנוחים, כך טוענים המשיבים, הסטייה מהנחת העבודה הרגילה לגבי תקופת הפסד ההשתכרות מעוגנת במציאות האינדיבידואלית של המנוחים.

4.

דין הערעור להידחות. כפי שציינו המשיבים, אין מדובר בענייננו בשימוש בנתונים סטטיסטיים-מגזריים, אשר אין ללמוד מהם על מצבו של הניזוק המסוים; המנוחים – הם עצמם – היו פטורים משירות צבאי אילו זכו להגיע לגיל הגיוס. בכך יש כדי ללמד – בהסתברות גבוהה – כי המשיבים לא היו מתגייסים לשירות צבאי בגיל 18, אלא מתחילים להשתכר למחייתם. דבר הפטור משירות צבאי שניתן לבני המיעוט הערבי מובא בחשבון הפיצויים מאז ומתמיד בפסיקת הערכאות הראשונות. המערערים אמנם מציינים כי קיימת היום מגמה בקרב "בני מיעוטים מכל הדתות" להתנדב לשירות צבאי או לאומי, ומשיצטברו נתונים לעניין זה ניתן יהא לבחון בעתיד באיזו מידה סותרים הם את הנחת העבודה הקיימת. בהיעדר נתונים כאמור, ראוי להשאר בהנחת העבודה הקיימת (שבפועל מעלה את שיעור הפיצוי לניזוקים בני מיעוטים). אשר למנוחים עצמם לא נסתרת הנחת העבודה המיוחדת למגזר עליהם הם נמנים, ומשכך אין הצדקה להחיל עליהם את הנחת העבודה המתייחסת לניזוקים שחלה עליהם חובת גיוס. ויודגש: אין מדובר כאן בנתונים סטטיסטיים אודות שיעור המתגייסים מבין קבוצה מסוימת, אשר מוביל למסקנה כי המנוחים לא היו מתגייסים, כי אם בנתון אינדיבידואלי אודות המנוחים עצמם.

הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסכום של 15,000 ש"ח.

המשנה-לנשיאה

השופט י' עמית :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין:

מסכים אני לתוצאה שהגיע אליה חברי המשנה לנשיאה, אך אטעים כי לדעתי יש צורך במסד נתונים לא רק באשר למגמת ההתנדבות לצה"ל ולשירות לאומי בקרב בני מיעוטים, אלא גם על דפוסי התנהלות משתנים בהקשרים כמו יציאה ללימודים, הדוחה את מועד ההשתכרות, ואולי תחומים נוספים. כמו במישורים רבים עולמו של האתמול, אותו "מאז ומתמיד" שהזכיר חברי, אינו בהכרח דמות ההווה והעתיד, והדבר אינו פוסח על אף לא אחד ממגזרי החברה הישראלית. במקרה דנא לא הוצג מסד נתונים דרוש, ולכן, אם לא היתה – וספק אם יכלה להיות – תמונה אינדיבידואלית בפנינו, נותרנו ב"עולם כמנהגו" לטוב או למוטב; אלא שמנהגו זה ראוי, במבט לעתיד, לעיון מחודש, וכן לשאלות של דיפרנציאציה על פי התפתחויות חברתיות אף בקרב המיעוטים עצמם. בסופו של יום, השאיפה צריכה להיות להחיל עקרונות שויון שנקבעו בפרשות

אבו

חנא ופינץ שאיזכר חברי, במניפה רחבה ככל האפשר - אך כמובן מתוך מבט מושכל, והשכל הישר לא ייפקד מקומו.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.