ע"א 3545/07 חברת מ.א.י קור בע"מ נ. חברת מ.א.י ריבל בע"מ

1.

המערערת הינה חברה בפירוק, שמקורו בסכסוך בין שני בעלי מניותיה (של המערערת): משיב 2 ויעקב בורטנשטיין. עיקר נכסיה של המערערת היו אחזקות במחצית ממניות המשיבה 1. אלה הועברו, במסגרת ההתדיינות בבית משפט של פירוק, לידי חברה בשליטתו של משיב 2. עם זאת, הזכות לדיבידנד ממשיבה 1 - עד כמה שהיא מגיעה למערערת - נותרה בידי המפרק של המערערת.

המפרק הגיש בשמה של המערערת תביעה לקבלת דיבידנד ממשיבה 1. בפסק דינו של בית המשפט קמא נדחתה התביעה, לאחר שנמצא כי לא הייתה התחייבות לחלוקת דיבידנד וכן לא הוכח כי התקיימו התנאים לקבלת החלטה בדבר חלוקת דיבידנד. מכאן הערעור, שהוגש ביום 22.4.2007.

2.

ביום 12.6.2007 הגישו המשיבים בקשה למחיקת הערעור על הסף, מן הטעם שכחברה בפירוק לא יכולה המערערת להגיש ערעור בלא אישור בית המשפט של פירוק, ואישור כאמור לא נתבקש ולא ניתן. המערערת, בתגובה, מסרה כי המפרק ביקש את אישור בית המשפט של פירוק להגשת הערעור במסגרת בקשה למתן הוראות. בבקשה צוין כי לדרישת כונס הנכסים הרשמי, הערעור לא ימומן מקופת הפירוק אלא על ידי יעקב בורטנשטיין. עוד עלה מתגובת המערערת כי ביום 18.4.2007 אישר בית משפט של פירוק (כב' השופטת ו' אלשייך, סגנית-נשיא) את הבקשה להגשת ערעור. בתגובה לכך טוענים כעת המשיבים כי נפל פגם בהליך הבקשה להגשת ערעור. הפגם נעוץ בכך שהאישור ניתן ללא קבלת עמדתו של משיב 2, שהינו נושה עיקרי של קופת הפירוק. בפי המשיבים טענות בעניין ההתחייבות של יעקב בורטנשטיין לממן את הוצאות הערעור. על רקע זה הם מבקשים להחזיר את הבקשה להגשת הערעור לבית המשפט של פירוק לדיון מחודש במעמד כל הצדדים, וכפועל יוצא מכך למחוק את הערעור כל עוד לא ניתן אישור כדין להגשתו.

3.

אין בידי לקבל את הבקשה. משנתברר כי הערעור הוגש לאחר קבלת אישור בית המשפט של פירוק, ברי כי אין מקום להיזקק לבקשת המחיקה במתכונתה המקורית, ונראה כי אף המשיבים זנחו אותה. אשר לבקשתם העדכנית להחזיר את הדיון לבית משפט של פירוק, אין מקום להיעתר לה במסגרת ההליך שבכותרת. עניינו של הערעור שבכותרת מוגבל לתביעה בעניין חלוקת הדיבידנד. הוא אינו יכול לשמש אכסניה לביקורת ערעורית על בית משפט של פירוק. ככל שיש למשיבים טענות כנגד החלטת בית המשפט של פירוק, יש להפנותם לערכאה המתאימה, לרבות הליכי הערעור המקובלים על בית משפט של פירוק.

4.

מעבר לנדרש אוסיף כי אפילו הוגש הערעור ללא אישור, ספק בעיני אם היה בכך כדי להביא למחיקת ההליך שבכותרת. כידוע, העדר אישור של בית המשפט של פירוק להגשת הליך אינו משמש הגנה לנתבע ואינו עילה למחיקת התובענה (ראו, בר"ע 85/75

מקור חקלאי בע"מ נ' אבייה (לא פורסם, 11.5.1975); ע"א 3322/92 פלוק נ' זינגר (לא פורסם, 2.12.1993)). תכליתה של הדרישה לקבלת האישור היא הגנה על הנושים של החברה שבפירוק ולא על האינטרסים של הנתבעים (ראו, ע"א 4162/04 חברת בונוביל 1995 בע"מ נ' דרור (טרם פורסם, 10.8.2006); רע"א 915/06 דר' אייזנברג נ' פרינטלייף.קום בע"מ (טרם פורסם, 18.9.2006). ספק, איפוא, אם אי עמידה בדרישה לקבלת אישור הייתה עשויה להוביל למחיקת ההליך, לבקשתם של הנתבעים. אמנם, במקרה הנדון אחד המשיבים (הנתבעים) הוא גם נושה עיקרי של המערערת. אך בהליך שבכותרת הוא פועל בכובעו כנתבע בתביעה אזרחית. העובדה כי הנתבע חובש כובעים נוספים אינה צריכה להביא לערבוב בין ההליכים האזרחיים נשוא הערעור לבין הליכי הפירוק. מכל מקום, משהוצג אישור בית המשפט של פירוק להגשת הערעור, די בכך לדחיית הבקשה ואין אני נדרשת לטעם הנוסף הנזכר.

הבקשה נדחית. המשיבים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסכוך של 2,000 ₪ לזכות המערערת. החלטה זו תתויק בתיקי השופטים שישבו בדין.