רע"א 915/06 ד"ר דניאל אייזנברג נ. פרינטלייף.קום בע"מ

1.בקשת רשות ערעור על החלטה מיום 28.12.05 של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית משפט של פירוק (כב' השופטת ו' אלשייך). בהחלטה אושר לכונס הנכסים והמנהל המיוחד של המשיבה 1 להגיש תובענה כספית על סך כ-30 מיליון ש"ח נגד המבקשים ונגד המשיבים 9-2. עוד קבע בית משפט קמא כי יוענק למשיבה 1 פטור חלקי מאגרה, כך שסכום האגרה יועמד על 231,690 ש"ח בלבד.

2.נציין תחילה, כי השתלשלות האירועים במקרה שלפנינו הינה סבוכה. אנו נתייחס אך לאותם עניינים אשר רלוונטיים להליך דנא. המשיבה 1 (להלן - החברה) מצויה מזה מספר שנים בהליכי כינוס וכן בהליכי פירוק. ביום 15.3.01 מונה עו"ד עופר שפירא ככונס נכסים זמני לנכסי החברה. בהמשך הוא מונה ככונס נכסים קבוע. ביום 9.7.02 ניתן צו פירוק ביחס לחברה, והוטל על עו"ד שפירא לשמש כמנהלה המיוחד (להלן - המנהל המיוחד). ביום 25.11.02 נענה בית המשפט שעל הפירוק לבקשתו של המנהל המיוחד, והתיר לו להגיש תובענה כספית על סך כ-34 מיליון ש"ח נגד המבקשים, נגד המשיבים 9-2 ונגד גורם אחד נוסף. ביום 11.12.02 הגיש המנהל המיוחד את התובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בד בבד עם הגשת התובענה, עתר הוא לקבלת פטור מאגרת משפט. בתחילה נענה בית המשפט המחוזי לבקשת הפטור, אולם בהמשך בוטלה החלטה זו ונקבע כי העניין יידון בשנית. זמן קצר לפני הדיון בבקשת הפטור הגיעו המדינה, המנהל המיוחד ובנק הפועלים לידי הסכמה בסוגית האגרה. על פי המוסכם, ישא בנק הפועלים בתשלום אגרה בשיעור של 2.5% מסכום החוב של החברה כלפיו, ואילו ביחס ליתרת סכום האגרה הדרוש על פי דין יוענק פטור. על אף ההסכמה האמורה, דחה בית המשפט המחוזי (כב' הרשם ע' אזר) ביום 2.9.03 את בקשת הפטור (להלן - החלטת הדחייה). הטעם שניתן היה, כי התובענה נשענת על טיעונים כלליים, ובחלקה הארי אינה מבוססת דיה. נפסק, כי בכתב התביעה קיימים רק שני רכיבים אשר לגביהם ניתן פירוט מספיק. הסכום הנתבע בגין רכיבים אלו הינו 1,430,000$. לאור האמור, הורה בית המשפט למנהל המיוחד להגיש, תוך 60 ימים, כתב תביעה מתוקן הכולל את שני הרכיבים האמורים בלבד. ערעור אשר הוגש לבית המשפט המחוזי על ההחלטה האמורה, נמחק ביום 8.9.04. ביום 1.9.05 הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת התובענה. זאת, לאור העובדה שהמנהל המיוחד נמנע מתשלום האגרה וכן מהגשת כתב תביעה מתוקן, כמתחייב מהחלטת הדחייה.

3.ביום 22.11.05 הגיש המנהל המיוחד לבית המשפט שלפירוק בקשה למתן הוראות, בגדרה עתר לחיובם של המבקשים ושל המשיבים 9-2 (יחד להלן - הנתבעים) בסכום של כ-30 מיליון ש"ח, בהתאם להוראות סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן - פקודת החברות). לחלופין, ביקש המנהל המיוחד כי יינתן לו אישור להגיש לבית המשפט המוסמך תובענה כספית נגד הנתבעים על הסכום האמור (להלן - הבקשה למתן הוראות). במסגרת הבקשה ציין המנהל המיוחד כי, למיטב ידיעתו, ההסכמה לעניין האגרה אשר הושגה בגדרה של התובענה הקודמת, עומדת בעינה אף ביחס להליך החדש. הגם שהנתבעים צורפו לבקשה למתן הוראות כמשיבים, הורה בית המשפט שעל הפירוק ביום 27.11.05 כי תוגש תשובה לבקשה על ידי הכונס הרשמי בלבד. אף על פי כן, למחרת היום הגישו המבקשים 3-1 בקשה אשר הוכתרה כ"בקשה בהסכמה להארכת מועד להגשת תגובה לבקשה". ביום 29.11.05 דחה בית המשפט את הבקשה, תוך שהוא מפנה את המבקשים 3-1 להחלטתו הקודמת מיום 27.11.05. ביום 28.12.05 נענה בית המשפט שעל הפירוק (כב' השופטת ו' אלשייך) לבקשתו החלופית של המנהל המיוחד, והתיר לו להגיש תובענה כספית נגד הנתבעים. בית המשפט הוסיף וקבע כי הוא מאשר את ההסדר אשר הושג לעניין אגרת המשפט, לפיו תועמד האגרה על סך של 231,690 ש"ח בלבד. עוד צוין בהחלטה, כי טענותיהם של הנתבעים יידונו במסגרת הדיון בתובענה. מכאן בקשת רשות הערעור אשר לפניי. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

4.לטענת המבקשים, שגה בית משפט קמא בהחליטו לאשר את הגשת התובענה. לשיטתם, משנמחקה התובענה הקודמת בשל אי תשלום אגרה, לאחר שבית המשפט המחוזי סירב ליתן פטור מאגרה מחמת היותה של התובענה בלתי מבוססת, שוב לא היה מקום להרשות הגשתה של תובענה חדשה בעלת דמיון ממשי לתובענה הקודמת. בכך יש, על פי הנטען, כדי לעקוף את ההחלטות השיפוטיות אשר ניתנו בגדר התובענה הקודמת. בטענה הנזכרת אין ממש. העובדה שהתובענה הקודמת לקתה בפגמים שונים, וכי בעטיים של פגמים אלו דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לפטור מאגרה ובסופו של יום אף הורה על מחיקת התובענה, אין בה כדי למנוע מבית המשפט שעל הפירוק לאשר הגשתה של תובענה מתוקנת המבוססת על אותן עילות (בהקשר זה ראו אף תקנה 527 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות)). אכן, במסגרת הבקשה למתן הוראות ציין המנהל המיוחד, כי במהלך הכנתו של כתב התביעה החדש עמל הוא על תיקונם של הפגמים אשר נתגלו בגדרה של התובענה הקודמת. חזקה על בית המשפט של הפירוק כי נתן דעתו לסוגיה זו. מכל מקום, המבקשים לא הצביעו בפניי על קיומם של פגמים דומים במסגרת התובענה החדשה. די באמור עד כה כדי לדחות את השגותיהם של המבקשים, ככל שנוגעות הן לעצם האישור שניתן להגשת התובענה. במאמר מוסגר יצוין, כי הדרישה לקבלת אישור מטעם בית המשפט (או מטעם ועדת הביקורת) עובר להגשתה של תובענה בשם החברה על ידי המפרק, אשר קבועה בסעיף 307(א)(1) לפקודת החברות, נועדה בעיקרה לשם הגנה על האינטרסים של נושי החברה ולא על האינטרסים של נתבעים פוטנציאליים. משכך, ספק אם זכאים כלל נתבעים פוטנציאליים להשמיע טענותיהם בפני בית המשפט של הפירוק, בגדר הליך שעניינו בקשה מטעם המפרק למתן אישור להגשת תובענה נגדם (השוו, ע"א 794/77 כונס הנכסים הרשמי ככונס נכסים, מנהל ומפרק של חברת מוטור הוטלס דבלופמנט קורפ' לטד' (בפירוק) נ' קוטלר (לא פורסם) והאסמכתאות האנגליות הנזכרות שם; בר"ע 85/75 מקור חקלאי בע"מ נ' אבייה , פ"ד כט(2) 223; ע"א 3322/92 פלוק נ' זינגל (לא פורסם) והאסמכתאות האנגליות הנזכרות שם; עוד השוו רע"א 3443/06 קסלמן וקסלמן, רואי חשבון נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם)). אכן, בית משפט קמא נמנע מלבקש את תשובתם של הנתבעים לבקשה למתן הוראות. בנסיבות אלו מתעורר ספק ביחס לזכאותם של המבקשים להשיג על מתן האישור להגשת תובענה נגדם. יצוין, כי אף אם אין מכירים באופן עקרוני במעמדם של נתבעים פוטנציאליים במסגרת הליך לאישור הגשת תובענה נגדם, הרי שלבית המשפט של פירוק נתון שיקול דעת באשר לצירופם להליך ולשמיעת עמדתם במקרה קונקרטי (ראו, ע"א 4162/04 חברת בונוביל 1995 בע"מ נ' עו"ד יוסי דרור (טרם פורסם), פיסקה 9).

5.במסגרת בקשת רשות הערעור תוקפים המבקשים אף את אישור ההסדר לעניין אגרת המשפט. אישור זה מהווה, למעשה, מתן פטור מחלקה הארי של האגרה. סבורני, כי בסוגיה זו הדין עם המבקשים. אכן, בעבר מקובלת הייתה הגישה לפיה בעל הדין אשר אינו חייב בתשלום האגרה (הוא, בדרך כלל, הנתבע או המשיב), אינו בעל מעמד במסגרת הליך שעניינו חובת תשלום האגרה או שיעורה. אולם, כיום הכלל הוא כי הנתבע רשאי להשמיע בפני בית המשפט את עמדתו באשר לחבותו של התובע בתשלום האגרה (רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (פיסקה 3 והאסמכתאות הנזכרות שם)). כאמור, החלטתו של בית משפט קמא ניתנה בלא שהתאפשר למבקשים לשטוח טענותיהם ביחס לסוגית האגרה. בכך נקלעה הערכאה דלמטה לכלל טעות. בנסיבות העניין, אף אין מקום לדחיית בקשת רשות הערעור מן הטעם שהמבקשים לא נקטו הליך לביטולה של ההחלטה, לפי תקנה 201 לתקנות. זאת, לאור העובדה שבדחיית בקשתם של המבקשים 3-1 מיום 28.11.05, כמו גם בגוף ההחלטה עצמה, גילה בית משפט קמא דעתו כי אין מקום לשמיעת עמדתם. יצוין, כי ככלל ובהיעדר טעם מיוחד נוגד, ראוי שבקשות בענייני אגרת משפט דוגמת זו דכאן תוכרענה על ידי הערכאה אשר אליה מוגשת התובענה, ולא על ידי בית המשפט שעל הפירוק. והרי נזכור כי במקרה זה קיבל בית המשפט שלפירוק את בקשתו החלופית של המנהל המיוחד והורה על הגשת תובענה כספית. עוד נוסיף, כי במסגרת הבקשה למתן הוראות כלל לא התבקש בית המשפט לאשר את ההסדר בעניין האגרה. עם זאת, תשובתו של הכונס הרשמי לבקשה למתן הוראות כללה התייחסות לצורך באישור ההסדר האמור.

6.התוצאה היא כי הערעור מתקבל בחלקו, מבחינה זו שהחלטתו של בית המשפט שעל הפירוק תבוטל, ככל שנוגעת היא לשיעור אגרת המשפט אשר תשולם בגדרה של התובענה. סוגיה זו תוכרע בנפרד, אם וכאשר תוגש בקשה מיוחדת בנושא זה לערכאה שתדון בתובענה. בכל מקרה ראוי שבקשה כאמור תידון בפני הרשם. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.