רע"א 3443/06 קסלמן וקסלמן ,רואי חשבון נ. כונס הנכסים הרשמי

1.מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ו' אלשיך), אשר דחה בקשה למתן הוראות שהוגשה על ידי המבקש.

2.המבקש, משרד רואי חשבון, מילא בזמנו תפקיד של פיקוח חיצוני על פעילות הבנק למסחר (להלן – הבנק). המבקש הינו אחד מהנתבעים בתביעת ענק שהוגשה על ידי כונס הנכסים הרשמי (להלן – הכונס הרשמי) בתפקידו כמפרק הבנק. התביעה כנגד המבקש נבנית על הטענה, כי למבקש אחריות לנזקי המעילה בבנק בשל התרשלותו בפיקוח. ביום 28.7.05 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות, בה עתר לסעדים הבאים: מינוי מפרק נוסף לבנק; מתן הוראות למפרק הנוסף לפתוח בחקירה לבחינת מעורבותם ואחריותם של בנק ישראל ומשטרת ישראל למעילה בבנק; להורות למשיבים לא לנהל את התביעה כנגד המבקש עד שתומצא לבית המשפט מסקנות החקירה האמורה, כולל פירוט השלכותיה לגבי התביעה כנגד המבקש. לטענת המבקש, מעורבותו של בנק ישראל טעונה בדיקה נוכח האחריות המשפטית הרחבה בה הוא נושא מכוח תפקידו כמפקח על הבנקים. מוסיף המבקש וטוען, כי הכונס הרשמי מצוי בניגוד עניינים אינהרנטי כאשר על הפרק חקירה של רשות מרשויות המדינה, ולכן יש למנות לשם כך מפרק נוסף. ביום 7.11.05 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. ההחלטה התבססה על שני נדבכים מרכזיים. הנדבך הראשון הינו בעל אופי מקדמי והוא מגולם בקביעה, כי המבקש הינו נטול מעמד בהליכים המתנהלים בעניינו של הבנק למסחר. לגישת בית משפט קמא, מי שהוא בבחינת נתבע או נתבע פוטנציאלי על ידי מפרק הינו נטול מעמד בהליכים המקדמיים המתנהלים בענייני הפירוק, אף כשאלו נוגעים לתביעה המוגשת נגדו. הנדבך השני הוא סברתו של בית המשפט, כי בנק ישראל הגיע עם המפרק להסכם פשרה הממצה את אחריותו. נגיד בנק ישראל פירסם ברשומות ביום 7.7.02, הודעה על מתן ערבות לפי פקודת הבנקאות, 1941. הערבות מכסה כ-98 אחוזים מחובות הבנק. לגישת בית המשפט, מדובר בהסדר פשרה אשר מהווה למעשה "פדיון" התביעה הפוטנציאלית נגד הבנק. הליך זה של פדיון תביעה הינו הליך לגיטימי ומקובל, ובנסיבות העניין הוא גם סביר. כיון שבנק ישראל יצא מגדר הנתבעים הפוטנציאלים, כמובן שאין מקום לנהל חקירה כנגדו. מלבד שני טעמים מרכזיים אלו לדחיית הבקשה, הוסיף בית המשפט וקבע, כי דין הבקשה דחייה באשר היא אינה מיועדת להביא תועלת לבנק למסחר או לנושיו, אלא רק למבקש. מטרת המבקש היא, למעשה, לצרף את בנק ישראל ואת משטרת ישראל כנתבעים לתביעה המתנהלת נגדו, תוך דילוג על הקשיים והעלויות שיהיו מנת חלקו אם יפעל בדרך המשפטית המקובלת, משלוח הודעת צד שלישי.

3.דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להכריע בטענות המועלות בה. המבקש טוען לגבי פרשנותו של סעיף 310(ג) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, כי הגדרתו של "נפגע" הינה רחבה מזו שבית משפט קמא היה נכון להכיר בה. את גישתו הוא תומך, בין השאר, בלימוד גזירה שווה מפרשנות ה"נפגע" בסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (לאפשרות להקיש מסעיף אחד לאחר, ראו ע"א 85/86 דננברג נ' וולף , פ"ד מב (3) 465, 469). לעניין מעמדו של בנק ישראל כנתבע אפשרי טוען המבקש, כי הערבות ניתנה בכובעו הציבורי של בנק ישראל, על מנת לשמור על יציבות הבנקים, ואין בה משום "פדיון" תביעה עתידית פוטנציאלית. הוכחה ניצחת לכך רואה המבקש בעובדה כי אושרה לבנק ישראל הגשת תביעת חוב למפרק בגובה חובות הבנק אותם כיסה וכן בעצם העובדה שהתביעה כנגד המבקש מתנהלת. אם הערבות שניתנה על ידי הבנק הייתה פשרה הבאה למנוע הגשת תביעה הנסמכת על אחריות נזיקית, ודאי שלא היה מקום לאשר לבנק תביעת חוב בגין הכספים אותם שילם. במקרה כזה, למפרק אף לא הייתה סיבה להגיש תביעה כנגד גורם כלשהו, לאחר שנזקיו כוסו. אכן, טיעוני המבקש הינם כבדי משקל ולכאורה מצריכים בירור. אולם גם אם תתקבלנה הטענות ונצא מנקודת הנחה שלמבקש יש מעמד בהליכי הפירוק ובנק ישראל נותר, ברמת העיקרון, במעגל הנתבעים הפוטנציאלים, דין הבקשה להידחות. זאת, שכן, כטעמו השלישי של בית משפט קמא, יש לדחות את הבקשה למתן הוראות לגופה.

4.מטרתו של המבקש גלויה על פניה, ולשבחו יֵאמר שהוא לא ניסה להסתירה, לא בבקשה דנא ולא בבקשה בערכאה דלמטה. המבקש, החושש שמא תסתיים התביעה כנגדו וידו על התחתונה, סבור שבמקרה כזה על בנק ישראל להשתתף עימו בכיסוי הנזק. לא נעלם מעיני המבקש, כי ביכולתו להגיש הודעת צד שלישי כנגד בנק ישראל ומשטרת ישראל. הטעם לבחירתו לפעול באמצעות פנייה למתן הוראות ולא לשלוח הודעת צד שלישי הוא משאלתו לחסוך מעצמו את עלויות האגרה, המגיעות למיליוני שקלים, וכן לנצל את סמכויות החקירה המצויות בידי המפרק. אין ספק שבקשתו הנוכחית של המבקש הינה אך שלב ביניים המיועד להכשיר את הדרך לבקשה להורות למפרק להגיש תביעה כנגד בנק ישראל וכנגד משטרת ישראל. איני סבור שראוי כי בקשה למתן הוראות תשמש "דרך דיונית עוקפת", המאפשרת לנתבע לצרף צד שלא באמצעות הודעת צד שלישי. האפשרות המוכרת לפנות לבית המשפט בבקשה שיורה למפרק כיצד לנהוג, נועדה להגן על אינטרסים לגיטימים של "נפגע" העלול להיפגע מפעולות המפרק. אין למנות בגדר אינטרסים אלו את חפצו של נתבע בתביעה המנוהלת על ידי המפרק כי לתביעה נגדו יצורף נתבע נוסף. אין שום הצדקה שבית המשפט יכפה על המפרק לנהוג באופן שיהלום את שיקולי האגרה, ושיקולים מעין אלו, של נתבע או נתבע פוטנציאלי.

5.אשר על כן, הבקשה נדחית בלא שמתבקשת תשובה.