פרטי ההליך
ב
בית-המשפט העליון
בשבתו כבית-משפט
לערעורים אזרחיים
ע"א
3547/00
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המערער
ת:
החסויה - הניה שטרן, על-ידי האפוטרופוס משה
גורן
נגד
המשיבים
:
1. שלדון שטערן
2. האפוטרופוס הכללי
ערעור
על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.4.00 בה"פ 201091/98 שניתן
על-ידי כבוד השופט ד"ר ג' קלינג
תאריכי הישיבות:
א' בטבת תשס"ב (16.12.01); כ"ז באדר תשס"ב
(
11.3.02
)
בשם
המערער
ת:
עו"ד יעקב אביעד
בשם
המשיב
1:
עו"ד אלימלך בירנברג
בשם
המשיב 2: עו"ד צבי קויש
פסק-דין
השופטת ד' דורנר :
בתאריך 17.10.96 חתמה הניה שטרן (להלן: החסויה), והיא אז כבת 88 שנים, על הסכם מתנה, שבגידרו נתנה במתנה למשיב 1, אחיין בעלה המנוח, את כל רכושה - שתי דירות שהיו בבעלותה.
משה גורן, בן אחותה של החסויה, פנה לבית-המשפט לענייני משפחה וביקש להתמנות כאפוטרופוס על החסויה. גורן ביקש עוד לצרף חוות-דעת פסיכיאטרית מתאריך 4.7.97 של ד"ר איתן חבר, שבה קבע ד"ר חבר, כי לאחר שבדק את החסויה מצא כי היא תשושת נפש, סובלת מתהליך דמנטי עם הפרעות בהתמצאות ובזיכרון, וזקוקה לאפוטרופוס.
גורן מונה על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה כאפוטרופוס על גופה ורכושה של החסויה כ11- חודשים לאחר מסירת הסכם המתנה למשיב 1, וביקש מבית-המשפט לענייני משפחה רשות להגיש תובענה בשמה של החסויה לביטול הסכם המתנה.
או אז הגיש המשיב 1 בקשה לביטול אפוטרופסותו של גורן. בקשתו של המשיב 1 נדחתה, לאחר שבית-המשפט לענייני משפחה - שקיבל חוות-דעת נוספת של ד"ר חבר, מתאריך 19.2.98, שבה נקבע, בין היתר, כי אין זה סביר שבמועד הרלוואנטי הייתה החסויה כשירה להתקשר בהסכם מתנה - מינה כמומחה מטעמו את ד"ר אליעזר פלדינגר, אשר קבע כי בחודש אוקטובר 1996 החסויה "סבלה מדמנציה, אשר פגעה בכישוריה השכליים וביכולתה לקבל החלטות מתוך שיקול-דעת צלול".
על-יסוד חוות-דעת אלה, ולאחר שקיבל רשות, הגיש גורן, כאפוטרופוסה של החסויה, תובענה על דרך המרצת פתיחה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שבה עתר למתן פסק-דין המצהיר, כי הסכם המתנה חסר-תוקף משום שהחסויה הייתה בלתי-כשירה לעורכו. בית-המשפט המחוזי דחה את התובענה, בקובעו כי לא ניתן לסמוך על חוות-דעת ועדותו של ד"ר פלדינגר, אשר בדק את החסויה לאחר המועד הרלוואנטי שבו נערך הסכם המתנה. לענין זה סמך בית-המשפט המחוזי, בין היתר, על עדותם של שני עורכי-דין שהשתתפו בעריכת הסכם המתנה והעידו, כי התרשמו שהחסויה הבינה את תוכנם של הסכם המתנה ושל הסכם נוסף שעליו הוחתמה.
מכאן הערעור שבפנינו. על-פי הצעתנו, על-מנת למנוע לזות שפתיים, הסכים גורן לחזור לבית-המשפט לענייני משפחה, ולבקש להחליפו באפוטרופוס שאינו בן משפחה. בקשתו נענתה. כן צורף האפוטרופוס הכללי כמשיב לערעור, ובהמלצתנו ובהסכמת הצדדים מונה פרופ' שלמה נוי כמומחה מטעם בית-המשפט לצורך בדיקת החסויה ומתן חוות-דעת לגבי כשירותה בחודש אוקטובר 1996.
בחוות-דעתו הגיע פרופ' נוי למסקנה דומה למסקנת ד"ר חבר וד"ר פלדינגר, שלפיה על-פי התקדמות מחלתה של החסויה, ועל יסוד מכלול הנתונים העולים מתיקה הרפואי ומממצאי בדיקות משנת 1992 ואילך שנערכו לה, סביר להניח כי בחודש אוקטובר 1996 החסויה "לא היתה כשירה לצוות רכושה ולהעניק מתנה". על-יסוד חוות-דעת זו הודיע אף האפוטרופוס הכללי, כי לדעתו יש לקבל את הערעור.
בטיעונו בפנינו תקף המשיב 1 את הממצאים הרפואיים שנקבעו על-ידי המומחים, במיוחד על-ידי ד"ר פלדינגר, ותמך את יתדותיו בנימוקי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
תשובתו זו לערעור אינה מניחה את דעתנו.
בעוד המשיב 1 לא הציע חוות-דעת כלשהי מטעמו, שלושה מומחים, מתוכם שניים שמונו על-ידי בתי-המשפט, בדעה כי החסויה לא הייתה כשירה במועד עשיית הסכם המתנה. משקלם המצטבר של חוות-דעת אלו מוביל למסקנה כי יש לקבל את הערעור.
אשר-על-כן, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומצהירים על בטלות הסכם המתנה, עקב היותה של החסויה בלתי-כשירה בעת עריכתו.
המשיב 1 ישלם לגורן הוצאות בסך כולל של 35,000 ש"ח ולאפוטרופוס הכללי סך כולל של 15,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ז באדר תשס"ב
(11.3.02).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת