ע"א 3565/02 וידר דוד נ. קצין תגמולים

בפניי בקשה למחיקת הערעור על הסף, וכנגדה – בקשה של המערער להארכת מועד לצורך הגשת ערעור.

1.הערעור שבכותרת הוגש ביום 28.4.02. נשוא הערעור הוא פסק דין מיום 6.3.02 של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו בערעור על החלטה של ועדה רפואית עליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959. אין עוד מחלוקת, כי למערער לא היתה זכות לערער על פסק הדין, וכי פסק הדין היה נתון בערעור ברשות בלבד (ראו החלטת כב' השופט ת' אור בבש"א 5706/00 פאל נ' קצין התגמולים, דינים עליון נח 463). המועד להגשת ערעור ברשות הוא 30 ימים מיום קבלת פסק הדין (ראו תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). מועד זה חלף בעת הגשת הבקשה שבפניי, נוכח העובדה שפסק הדין הומצא לידי המערער ביום 12.3.02. על רקע זה, הוגשה בקשת הארכה שבפניי. הבקשה הוגשה ביום 18.7.02, לאחר שביום 2.7.02 נתבקשה מחיקת הערעור על הסף, על ידי המשיב.

2.המועד להגשת בקשת רשות לערער לבית משפט זה קבוע בחיקוק. משכך, טעונה הארכתו של מועד זה טעמים מיוחדים (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הסיבה לאיחורו של המערער בהגשת בקשת רשות לערער נעוצה בטעות בדין, אשר מקורה בהנחת בא כוחו של המערער כי פסק דינו של בית משפט קמא הינו פסק דין בערכאה ראשונה, ולא פסק דין בערעור. נטען כי המדובר בטעות בתום לב. האם מכך עולה טעם מיוחד למתן הארכה?

3.טעות בדין יכולה, בנסיבות מסויימות, להוות טעם מיוחד למתן ארכה (בש"א 6708/00 אהרון נ' אמנון פ"ד נד(4) 702). לעניין זה, מובאים בחשבון שיקולים שונים. שיקול אחד הוא קיומה של אי בהירות משפטית בדין. מקום בו קיימת אי בהירות כזו, עשויה טעות בדין להוות טעם מיוחד למתן ארכה (ראו ע"א 502/68 גולדנברג נ' ברש פ"ד כב(2) 936; ראו לאחרונה ברוח דומה ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט

פ"ד נה(2) 904). לעומת זאת, מקום בו הדין לעניין זה ברור, טעות בדין, לרבות ביחס להליך התקיפה הנכון, אינה מהווה בדרך כלל עילה מספקת למתן ארכה (ראו לעניין זה, בש"א 187/02 טהלר נ' וייס (לא פורסם)). שיקולים נוספים אותם יש להביא בחשבון הם הצורך להגן על ציפיות בעל הדין שכנגד לסופיות ההליכים, ועוצמת הפגיעה באינטרס זה. שיקול אחר אשר עשוי להיות בעל משקל מכריע, הינו חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה (ראו עניין אהרון הנ"ל).

4.כיצד באים דברים אלה לידי ביטוי במקרה שבפניי? אני סבור, כי במקרה מיוחד זה ניתן להכיר בנסיבות העניין בקיומו של טעם מיוחד למתן ארכה, על יסוד משקלם המצטבר של הנימוקים הבאים.

(א) אף כי אין מחלוקת כי הדרך לתקיפת פסק דינו של בית משפט קמא היא על ידי הגשת בקשת רשות לערער, אין בכך כדי לשלול כל מימד של סבירות מטעותו של ב"כ המערער. אמנם, קיימת פרקטיקה מושרשת לפיה תקיפת החלטות מסוג פסק דינו של בית משפט קמא נעשית בדרך של הגשת בקשת רשות לערער. הדבר נובע מתפיסת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בערעור על החלטה של ועדה רפואית עליונה, כפסק דין בהליך ערעורי, עליו חלה הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, הקובעת כי פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור נתון לערעור ברשות לבית המשפט העליון. ברוח זו גם נפסק בפרשת פאל , הנזכרת לעיל.

עם זאת, לא ניתן לשלול כמופרכת מעיקרה את טעותו של בא כוח המבקש, אשר סבר כי יש לראות את פעולת בית המשפט המחוזי כפעולה של ערכאה ראשונה. אכן, במקרים מסויימים רואים את בית המשפט המחוזי, אשר דן בערעור על החלטה של רשות מינהלית, כבית משפט של ערכאה ראשונה, אשר על החלטתו בערעור יש ערעור בזכות (ראו, למשל, ע"א 1326/91 הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ נ' כץ, פ"ד מו(2) 441). המבחן לעניין זה אינו מתמקד בשמו של ההליך – "ערעור" – ומדובר במבחן מהותי, אשר עניינו באיפיון הההחלטה נשוא ההליך, האם החלטה מינהלית היא, או שמא מדובר בהחלטה של ערכאה שיפוטית (ראו לעניין זה ע"א 439/88 רשם מאגרי המידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808; ע"א 138/78 מנהל המכס והבלו נ' אי. אי. אל. בע"מ פ"ד לג(3) 490). יש לזכור, בהקשר זה, כי ועדה רפואית עליונה, הפועלת לפי חוק הנכים, הינה גוף אשר מורכב על טהרת הרופאים (ראו תקנות הנכים (ועדת רפואית עליונה) התשכ"ד-1964). במצב זה, אף כי טעה בא כוח המערער, הרי שניתן לראות את הטעות כטעות אשר מבחינתו היתה טעות סבירה.

(ב) זאת ועוד. בדוני בעניין זה יש להביא בחשבון גם את מהותו של ההליך. המדובר בהליך תקיפה של החלטה שיפוטית, לעניין הפעלתו של חוק שהוא חוק סוציאלי במהותו. ככלל, כאשר מדובר בחוק בעל מטרות סוציאליות, נפסק כי יש לפרשו "בפרשנות תכליתית, לאורם של יעדים סוציאליים אלה." (דברי כב' השופט ד' לוין בבג"צ 1199/92 לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מז(5) בפיסקה 26 לפסק הדין). ברוח דומה ציין כב' השופט י' כהן, כי "... כשמדובר בחיקוקים בעלי מגמה סוציאלית, כגון בחוקים, הנותנים זכות לתגמולים לחיילים, שנפגעו עקב השירות בצבא, או בחוקים, הדנים בזכויות נכי רדיפות הנאצים, .. מצאנו היתר במקרים אלה להדר דל בריבו" (ראו ד"נ 15/79 ליבל נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד לה(3) 29). גישה זו מקרינה על הבקשה שבפניי בשני היבטים. בהיבט אחד, היא מקרינה על חשיבות האינטרס של הפרט, המבקש למצות את זכות הערעור שלו. חשיבותו של אינטרס זה, כמוסבר לעיל, מהווה שיקול בקיומו של טעם מיוחד למתן ארכה. בהיבט אחר, גישה זו מחלישה את עוצמת הפגיעה בבעל הדין שכנגד. אכן, בעל הדין שכנגד אינו בעל דין פרטי. בעל הדין שכנגד הוא רשות ציבורית, אשר הופקדה על ביצועו של החוק הסוציאלי האמור. קשה למצוא בנסיבות העניין הסתמכות או שינוי מצב לרעה ממשיים של בעל הדין שכנגד, ומה גם שמידת האיחור בה היא, לכל היותר, של עשרה ימים ביחס למועד בו היה על המבקש להגיש את בקשת הרשות לערער (18.4.02, בהתחשב בתקופת פגרת הפסח, בין הימים 27.3.02, עד ליום 2.4.02).

(ג) לכל אלה יש להוסיף, כי על פי הגישה הנקוטה בבקשה להארכת מועד, יש להביא בחשבון, בהחלטה האם הוכח טעם מיוחד למתן ארכה. את מכלול נסיבות העניין, ובהן מידת האיחור וציפיותיו של בעל הדין שכנגד, הגישה הנוהגת סוכמה על ידי כב' השופט ריבלין ברע"א 9073/01

פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תקדין עליון 2002(1) 746 , שם צויין כי: "לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה ..... כל מקרה ונסיבותיו."

גישה זו מבוססת, בין השאר, על התפיסה, הרואה בזכות הערעור זכות יסוד. "זכות הערעור היא זכות יסוד באופן שלכל אדם הזכות להישמע בבית משפט, פעם בערכאה ראשונה ופעם בערכאת ערעור. אין בכך כדי לפטור אדם מלעמוד במועדים הקבועים בחוק. אולם, כאשר אין הוא עושה כן, יש לבחון אם אכן מצדיקה התנהגותו, מניעת זכות הערעור ממנו" (דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 1441/02

פרץ נ' שטרן, לא פורסם).

אני סבור, כי בשקילת נסיבות העניין, ובמרכזן מהותו של ההליך, על רקע גישה זו, יש ליתן למבקש את הארכה המבוקשת. התוצאה היא, כי אני מקבל את הבקשה. הערעור שבכותרת יימחק. המערער יהיה רשאי להגיש בקשת רשות לערער תוך 15 ימים מקבלת החלטה זו. במניין הימים יבואו גם י מי הפגרה. אין צו להוצאות בהליך זה.