ע"א 3582/02 נאוה צדוק נ. שמעון חזן - עו"ד

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים י' גולדברג, א' גרוניס וע' פוגלמן), מיום 7.3.02, (ע"א 2095/01). בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת י' שבח).

1.ביום 13.4.81 רכשה המבקשת דירה מקבלן. הסכם המכר נערך על ידי המשיב, עורך דין במקצועו. ביום 22.10.00 הגישה המבקש תביעה כספית נגד המשיב, במסגרתה טענה, בין היתר, כי המשיב התרשל בכך שלא דאג לרישום הדירה על שם המבקשת במועד וכי הדירה נרשמה על שם המבקשת רק בחודש יולי 1999. המבקשת טענה כי אי הרישום גרם לה לנזק שהתבטא בעיקול הדירה, דבר שחייב אותה לשלם חלק יחסי בחובות הקבלן. כן טענה המבקשת לנזקים בגין תשלום עבור תשריט, הפסד ימי חופשה, ירידת ערך הדירה, נזקים גופניים ועגמת נפש. המשיב עתר לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. בית משפט השלום דחה את התובענה מחמת התיישנות, בקובעו כי הואיל ועילת התביעה לעניין זה היא הפרת החובה לדאוג לרישום הדירה במועד, קרי: ההימנעות מרישום, יש למנות את תקופת ההתיישנות מן היום בו היה על המשיב להשלים את הרישום. בית המשפט קבע כי המועד הסביר בו היה על המשיב להשלים את הרישום הינו לכל היותר שלוש שנים מיום מסירת החזקה, היינו בשנת 1990, ומכאן שעילת התביעה בגין אי הרישום התיישנה.

2.על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעורה של המבקשת, והורה על החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שיקבע מהו המועד בו ניתן היה להשלים את רישום הדירה על שם המבקשת, וזאת מאחר שבכתב התביעה אין ציון של המועד בו ניתן היה לבצע את הרישום, לאחר שהושלמו כל הפעולות המקדמיות הדרושות. נקבע, כי בהעדר נתון זה לא ניתן היה לסלק את התובענה על הסף בעטייה של התיישנות. כן קבע בית המשפט כי חיובה של המבקשת בהוצאות יבוטל, וכי סכום ההוצאות שהוטל על המבקשת בבית משפט השלום יחול על-פי התוצאות בהליך העיקרי.

3.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי עותרת המבקשת ליתן לה רשות ערעור. המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענות שונות שהעלתה בפניו בכל הנוגע לנזקיה בגין הפסד ימי חופשה ותשלום לשמאי לצורך הערכת שווי הדירה וכן בנוגע לנזקיה הגופניים שנבעו מהמתח הנפשי ועגמת הנפש שנגרמו לה. כן טוענת המבקשת, כי בית המשפט המחוזי שלל את הוצאותיה בערעור, על אף שהערעור התקבל, וזאת ללא כל הצדקה. עוד טוענת המערערת, כי עילת אי הרישום היא "עילה נמשכת" או "עילה מתחדשת", ולפיכך רק מרגע שהושלמו הליכי הרישום ניתן להגיש תביעה בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מעיכוב ברישום. המשיב מתנגד לבקשה. המשיב טוען כי בערעור בבית המשפט המחוזי זנחה המבקשת את כל טענותיה פרט לטענה בדבר הפרת החובה לרשום את הדירה על שמה במועד. כן טוען המשיב, כי הסיבה לעיכוב בביצוע הרישום נעוצה במחדלי המבקשת והקבלן אשר הפרו את חובתם להמציא למשיב את המסמכים הדרושים לביצוע הרישום, וכי המבקשת מודה שהפעולות המקדימות לרישום נעשו לאחר שנים רבות, מעבר לפרק הזמן בו אמור היה להתבצע הרישום, ולכן תמה חובת משיב לפעול והתביעה נגדו התיישנה.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, איני סבור כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להורות על החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שיקבע מהו המועד בו ניתן היה להשלים את רישום הדירה על שם המבקשת, זאת נוכח העובדה שעילת התביעה הנטענת נגד המשיב היא הפרת חובתו לרשום את הדירה במועד. מכאן שהמועד הרלבנטי לתחילת מרות ההתיישנות הוא המועד בו היה על המשיב להשלים את רישום הדירה על שם המבקשת - מועד אשר כאמור טעון בירור.

אשר לטענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענותיה בעניין הנזקים שנגרמו לה, הרי שאין בידי לקבלה, מהטעם שבערעורה טענה המבקשת כי הנזקים האמורים נובעים מן העילה של אי רישום הדירה במועד. מכאן, שההכרעה בשאלת התיישנותם של הנזקים הנטענים, בין היתר, תלויה בשאלה האם עילת תביעתה של המבקשת בגין אי רישום הדירה על שמה במועד התיישנה - שאלה שכאמור הוחזרה להכרעתו של בית משפט השלום.

כך גם בנסיבות העניין, לא מצאתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להתנות את החיוב בהוצאות המשפט בתוצאות ההליך, זאת בפרט נוכח העובדה ששאלת ההתיישנות לא הוכרעה לטובת המבקשת.

הבקשה נדחית, אפוא. המבקשת תשא בהוצאות המשיב בסכום כולל של 5,000 ש"ח.