ע"א 3618/02 שאולי בר- נוי נ. רמי גביש

בפני בקשה למחיקת ההליך שבכותרת.

בין המשיב 1 למשיבה 2, בעל ואישה, הוסכם, לאחר מתן גט, על בוררות מסוג זבל"א בנוגע לחלוקת רכוש. המערער היה הבורר מטעם המשיב 1 ואילו המשיב 3 היה הבורר מטעם המשיבה 2. משלא היתה הסכמה בין הבוררים, נתמנה – בהתאם להסכם בין הצדדים – בורר שלישי כבורר מכריע (משיב 4).

מהודעת הערעור עולה כי שני עניינים עומדים במרכזו של הערעור: א) מחיקת התביעה שכנגד שהגיש המערער בבית משפט קמא לפיצוי כספי. ב) דחיית תביעתו של המשיב 1 בבית משפט קמא לסעדים על פי חוק הבוררות.

לטענת המבקשת (המשיבה 2 בערעור), דינו של הערעור הנוגע לתביעה שכנגד להימחק, מאחר שמדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט, שכן בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי המערער רשאי להגיש תביעה לבית משפט השלום. אשר לחלק הערעור הנוגע לבוררות, טוענת המשיבה, כי דין חלק זה להימחק מכיוון שערעור על החלטות לפי חוק הבוררות טעון רשות. בהודעה מאוחרת, הוסיפה המשיבה 2, כי הגיעה להסדר פשרה עם המשיב 1, המסיים את כל המחלוקות שבין המשיבים 1 ו-2, והסדר זה הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה לאישור כפסק דין. בנסיבות אלה, טוענת המשיבה 2 , אין טעם לדון בערעור של המערער, ככל שהוא מכוון להשפיע כל תוכנו של פסק הבורר.

אשר לחלק בהודעת הערעור שעניינו חיובים כספיים. דין בקשת המחיקה לעניין זה להידחות. בית משפט קמא ציין בפסק דינו, כי "ההליך העיקרי עניינו...בביטול הליך הבוררות, ואילו התביעה שכנגד היא בגין עילה בנזיקין". כפי שעולה מעיון בכתב התביעה שכנגד, וכפי שניתן גם ללמוד מהקביעה הנ"ל של בית משפט קמא, התביעה שכנגד אכן עסקה בנזיקין, הסעד שנדרש בה היה כספי, והיא לא נסמכה על חוק הבוררות. משכך, ובעקבות דחיית התביעה על ידי בית המשפט קמא, קמה למערער זכות ערעור לפי סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה. לא אוכל לקבוע כי הגשת הערעור לעניין זה היא בבחינת שימוש לרעה בהליכי משפט.

אשר לחלק בהודעת הערעור הנוגע בעניינים לפי חוק הבוררות. דין בקשת המחיקה לעניין זה להתקבל. גם במנותק מהסדר הפשרה אליו הגיעו המשיבה 1 ו-2, החלטה של בית משפט לפי חוק הבוררות ניתנת לערעור ברשות בלבד, לפי סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח 1968, ולא במסגרת של ערעור בזכות.

יש לזכור, כי הרציונל מאחורי הצורך לבקש רשות בערעור על החלטת בית משפט בענייני בוררות, נובע מהרצון לסיום מהיר של הליך הבוררות. "באופן כללי הגישה היא, שלא בכדי אין זכות ערעור על החלטת הערכאה הדיוניות בנושאים שחוק הבוררות מסדיר. כוונת החוק ומטרתו הן שלא לעכב הליכי בוררות, או ביצועו של פסק בוררים, על ידי התדיינות משפטית ממושכת..." (מתוך דברי כב' נשיא בית הדין הארצי לעבודה, מ' גולדברג בדב"ע מט/41-43, ההסתדרות הכללית – התעשייה האווירית לישראל, פד"ע כ 556, בעמ' 560; וכן ראו גם ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, מהדורה שלישית מורחבת, תל-אביב 1991, בעמ' 507). על רקע זה, הפירוש הננקט ביחס להוראת סעיף 38 הוא פירוש רחב, הנגזר מתכלית ההוראה, "לייעל ולהחיש את הליכי הבוררות" (ראו ע"א 7771/01, ברילנט נ' מרכז הקואופרציה למלאכה, חרושות ושירותים ציבוריים ואח', תקדין עליון 2002(3), 2926; ע"א 5138/98, גבאי נ' דיירי הבית המשותף, דינים עליון, נז 757; ע"א 4675/90 רפאלי נ' רפאלי, פ"ד מה(1), 868).

יוער, כי ענייני הבוררות נדונו במסגרת הליך שהגיש המשיב 1, שהיה צד לבוררות (רע"א 3781/02). במסגרת הליך זה, היה למערער מעמד כמשיב בבקשת הרשות לערער, וניתנה לו ההזדמנות לשטוח את כל טענותיו בכל הקשור לענייני הבוררות. מכל מקום, גם אם רשאי היה המערער להעלות את טיעוניו בנוגע לענייני הבוררות בפני ערכאת ערעור, הרי שערעור כזה, כאמור, היה טעון רשות, והעובדה כי רשאי הוא לערער בזכות על דחיית תביעה שכנגד בשאלה נזיקית, אינה מעלה ואינה מורידה מדרישת הדין לבקש רשות בעניין הבוררות.

אשר על כן, הבקשה למחיקת הערעור מתקבלת בחלקה. המערער יגיש תוך 7 ימים מקבלת החלטה זו הודעת ערעור מתוקנת ממנה ימחק את החלקים הנוגעים לערעור לפי חוק הבוררות.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.