ע"א 5138/98 לונה גבאי נ. נציגות דיירי הבית המשותף רח' חיי טייב 58, י-ם

השופט א' ריבלין :

1.בין המערערים לבין הדיירים האחרים בבית המשותף בו הם מתגוררים, התגלעה מחלוקת כפולה. המערערת 1 מנהלת גן ילדים במחסן הסמוך לדירתה (להלן: המחסן). היא התלוננה על רטיבות בתקרת המחסן שהפריעה להפעלת הגן. על-פי טענתה, אחראית היתה המשיבה, נציגות דיירי הבית המשותף, לתיקון הליקוי האמור.

לדיירים האחרים, שהיו מיוצגים על-ידי המשיבה היו טענות כלפי המערערים. אלה האחרונים חסמו על פי טענתם, את הגישה אל הגינה המהווה חלק מהרכוש המשותף בבניין (להלן: הגינה) וייחדו לעצמם את השימוש בה. את המחלוקת הביאו הצדדים להכרעה לפני הערכאה הקרויה "בית הדין לענייני ממונות" הפועלת בקרב בני הציבור החרדי (להלן: "בית הדין") והם ביקשו כי תשמש להם כבורר. בית הדין היה מורכב משלושה ואלה החליטו כי הגינה אכן מהווה חלק מהרכוש המשותף בבניין וכי המערערים אינם רשאים למנוע מהדיירים האחרים להשתמש בה. עם זאת, התירו הבוררים למערערת 1 לעשות שימוש בגינה לצורכי גן הילדים שהיא מנהלת, בשעות הבוקר של כל יום. לצורך זה אף התירו לה לסגור, באותן שעות, את שערי הגינה. הבוררים גם פסקו בנושא חלוקת האחריות בין הדיירים לבין עצמם בכל הנוגע לתיקון הרטיבות במחסן ששימש את הגן.

2.בחלוף שלוש שנים מיום מתן החלטת בית הדין פנו המערערים לבית המשפט המחוזי. הסעד שביקשו שם היה מתן פסק-דין המצהיר כי "המסמך שהוצא על ידי בית הדין לענייני ממונות...המכונה פסק-דין, אינו פסק-דין, ואף אינו בגדר פסק-בוררות". לחילופין ביקשו המערערים "להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק-הבוררות הנ"ל" ולבטלו. לטענתם, ניתנה מקצת החלטת הבוררים ללא סמכות בשל שהצדדים לא הביאו כלל לפניהם להכרעה את שאלת הבעלות בגינה. להשקפתם, רק שאלת האחריות לתיקונים במחסן האמור הובאה להכרעת הבוררים.

בית המשפט המחוזי מבלי להכריע בשאלה אם התובענה היא הליך המתקיים במסגרת חוק הבוררות, התשכ"ח1968- (להלן: חוק הבוררות) נהג בפועל בהתאם להוראת החוק והאריך למערערים את המועד להגשת התובענה האמורה. לגוף הדברים מצא בית המשפט קמא כי בהסכם הבוררות עליו חתמו הצדדים כולם כלולה היתה גם שאלת הזכויות בגינה ושאלת השימוש בה. בית המשפט מצא כי אין עילה להתערב בהחלטת בית הדין בשאלות אלה ודחה את התובענה.

בית המשפט המחוזי מצא גם כי לא עומדת למערערים עילת ביטול אחרת וזאת משלא "הופעל עליהם כל לחץ להיכנס להסכם הבוררות", משלא קופחו במהלך הבוררות ומשאין לייחס לבוררים או למי מהם קשרים מיוחדים עם מי מהצדדים.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מופנה כתב הערעור שהגישו המערערים. המערערים חוזרים וטוענים כי לא הביאו להכרעת בית הדין את שאלת הזכויות בגינה כי אם את שאלת האחריות לביצוע התיקונים במחסן בלבד, ומכל מקום, כך הם טוענים, כל כוונתם לא היתה אלא "לפנות לערכאות בנושא הרטיבות והמחסן ולא לכל נושא אחר". על פי טענתם נפלו גם פגמים בדרך ניהול הבוררות - זאת משהבוררים בחרו, ביוזמתם, לאסוף ראיות, נמנעו מלערוך פרוטוקול המשקף את ההתדיינות ולא סיימו את מלאכתם משלא הכריעו בנושאים שהיו באמת שנויים במחלוקת.

3.קודם שניגשים לבחון את הטענות שבפי המערערים ראוי להעמיד על מכונם את סדרי הדין הצריכים לברור המחלוקת.

המערערים לא ביקשו כי תינתן להם רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. הם הגישו ערעור לבית משפט זה ובעקבותיו ניתן על-ידי כב' הרשמת צו המורה לשני הצדדים לסכם את טענותיהם בכתב, על יסוד הוראת התקנה 448 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: תקנות סדר הדין). בכך שגו המערערים. אכן, הסעד שנתבקש בבית המשפט המחוזי על-פי לשון התובענה שם היה סעד של "פסק-דין הצהרתי", אלא שהתרופה שהמערערים עתרו לה מצויה בחוק הבוררות. בפועל ביקשו המערערים את ביטול פסק-הבוררות בשל עילות המנויות בסעיף 24 לחוק. העובדה שהכתירו את הסעד המבוקש כסעד של הצהרה אין בה במקרה זה כדי לשנות מסדרי הדין החלים על ברורה.

התביעה הופנתה כנגד החלטת הבוררים. המערערים כפרו בסמכותם של הבוררים להכריע במקצת מן השאלות שנדונו בבוררות. המערערים סומכים על הסכם הבוררות והם סבורים כי הבוררים חרגו מסמכותם. טענות אלה כולן מבוססות על עילות המנויות בחוק הבוררות והסעד המבוקש אף הוא קבוע בחוק. אם לעשות שימוש בלשון בה נקט בית המשפט העליון בע"א 564/61 חברת אחוזת פינסקר 58 בע"מ נ' אראמה בע"מ ואח' , פ"ד טז 1345 בעמ' 1348, נאמר כי "התרעומת" שבפי המערערים הופנתה בבית המשפט המחוזי כנגד פסק הבוררות והיום היא מופנית כנגד ההחלטה שלא לבטל את הפסק.

על החלטת בית המשפט המחוזי לא ניתן היה לערער אלא ברשות, כמצוות הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות (ראו בעניין זה דברי המשנה לנשיא ש' לוין בע"א 4657/90 רפאלי נ' רפאלי , פ"ד מה(1) 868). משהופנתה תשומת לבם של המערערים, בבית משפט זה, לעובדה זו הם ביקשו, "לחילופין", להאריך להם את המועד להגשת בקשת הערעור ולדון בה כבערעור עצמו. לכך מתנגדים המשיבים.

4.ואכן, אין מקום להאריך את המועד להגשת הבקשה ואין מקום ליתן רשות ערעור בשלב זה. טענותיהם של המערערים, לגוף העניין, נדונו בבית המשפט קמא והוכרעו.

בית המשפט קמא קבע כי חרף טענת המערערים היה מוסכם עליהם להביא את שאלת הבעלות בגינה ואת שאלת השימוש בה להכרעת הבוררים. קביעה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות שבא לפניו.

הוא הדין בטענות האחרות שהעלו המערערים. בית המשפט המחוזי התייחס לכל אותן טענות ובמיוחד לטענה כי הבוררות נכפתה על המערערים "עקב איומים שהופנו נגדם" ופסק:

"אין לי קושי לקבוע כי נושא הזכויות בגינות נכלל בבוררות, ואין לי קושי לקבוע כי אין עומדת לעותרים עילת ביטול אחרת ובכלל זה לא בקיפוח העותרים במהלך הבוררות, לא בלחץ שהופעל עליהם להיכנס להסכם הבוררות, לא בקשרים מיוחדים שיוחסו לבוררים עם מי מהצדדים, גם לא בכל טענה אחרת שנטענה נגד הבוררות".

5.למעלה מן הדרוש יאמר כי אפילו היינו מניחים לטובת המערערים, כי הלחץ שהופעל עליהם, לקבל על עצמם את מרות הבוררים, לא נסתיים בעת שחתמו על הסכם הבוררות הרי שהקושי הזה פסק זמן רב לפני מועד פנייתם של המערערים לערכאות. סימן לכך היא העובדה שכבר בעת מתן פסק הבוררות, נמנעו המערערים מלמלא אחריו.

משפסקה הכפייה שהמערערים טענו לה, שומה היתה על המערערים לבקש את ביטול פסק הבוררות ולטעון לבטלות ההסכם שעמד ביסודו. המערערים לא עשו כך והם פנו לבית המשפט המחוזי רק בחלוף שלוש שנים מיום מתן הפסק. כיוון שכך, לא היה מקום להישמע גם לטענתם זו.

גם בטענות האחרות שהעלו המערערים לא נמצא ממש, ואין עילה להתערב במסקנות אליהן הגיע בית המשט המחוזי לגביהן.

כיוון שכך, נחה דעתנו כי, גם לגופם של דברים אין בפי המערערים טענה המצדיקה מתן רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. הערעור נדחה והמערערים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 30,000 ש"ח.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא ש' לוין :

אני מסכים.

המשנה לנשיא

השופט י' טירקל :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.