ע"א 7905/01 רפאל טהלר נ. אריה וייס

1.ההליך שבכותרת הוא ערעור על החלטה של המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 6.8.01 (כב' השופטת צ' ברון). בהחלטה נתקבלה תובענה לביטול חלק מפסק בורר של כב' השופטת (בדימוס) ה' בן עיתו. הערעור שבכותרת הוגש ביום 14.10.01. בהחלטתי מיום 28.10.01, אפשרתי למערערים להתייחס לשאלת ההליך לתקופת החלטת בית משפט קמא, ובקשתי לקבל גם את עמדת המשיב.

2.נקודת המוצא לדיון מצויה בסעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. הוראה זו קובעת כי כל החלטה של בית משפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957 (הוא סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984). על פי הוראת תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יש להגיש בקשת רשות לערער תוך 30 ימים ממתן ההחלטה, ובענייננו – נוכח פגרת בתי המשפט – עד ליום 30.9.01.

הוראת סעיף 38 הנ"ל חלה על ההליך שבפניי. בהתאם לכך, צויין בספרות ברורות כי השגה על החלטה בדבר ביטול פסק בורר נעשית בדרך של ערעור ברשות

(ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל מהדורה שלישית מורחבת (תשנ"א-1991) בעמוד 505). כך נקבע גם בפסיקה (ראו ב"ש 527/86 ב.ס.ט חברה לעבודות בניה ופתוח בע"מ נ' קבוץ יפעת פ"ד מ(3) 22, 24; ראו גם ע"א 5138/98 גבאי נ' נציגות דיירי הבית המשותף דנים עליון נ"ז 757). מכל אלה עולה, כי ההליך שבכותרת היה טעון הגשת בקשת רשות לערער וכי היה צורך להגיש בקשה זו עד ליום 30.9.01. נוכח הגשתו כערעור, ומה גם מעבר למועדים שנקבעו לעניין זה בדין, דינו מחיקה מן הרישום.

3.האם מצביעים המערערים על טעם שלא למחוק את ההליך מן הרישום? התשובה היא בשלילה. אתייחס בקצרה לטענות המערערים.

(א) המערערים טוענים כי החלטת בית משפט קמא אינה אלא פסק דין, ולא החלטה, ועל כן אין סעיף 38 לחוק הבוררות חל, לשיטתם, על המקרה, בהיותו מכוון לחול על "החלטה" בלבד. דין טענה זו להדחות. ראשית, בפסיקה הוחלה הוראת סעיף 38 הנ"ל גם על הליכים שענינם בטול פסק בורר (ראו עניין גבאי

הנ"ל). שנית, לעובדה שהחלטת בית המשפט המחוזי נושאת כותרת "פסק דין" לא ניתן לעניין זה משקל (ראו פס"ד ב.ס.ט הנ"ל). הביטוי "החלטה" כולל בחובו, מבחינת לשונו, הן החלטה אחרת והן פסק דין. חוק הבוררות אינו מבחין בין סוגי ההחלטות השונים. לגבי כל סוגי ההחלטות שהן "לפי חוק זה", נקבע בו כי הליך התקיפה הוא על ידי ערעור ברשות. מובן זה גם תואם את תכליתו של סעיף 38, לגביו נאמר כי "המטרה התחוקתית העומדת ביסוד סעיף 38 לחוק (היא) לצמצם את התערבות בתי המשפט בענייני בוררות" (דברי כב' המשנה לנשיא, ש' לוין, בע"א 4657/90 רפאלי נ' רפאלי פ"ד מה(1) 868, בפסקה 3). בהתאם לכך, אף נקבע בפסיקה מפורשות כי הן החלטות שהן "פסק דין", והן החלטות שהן במהותן "החלטה אחרת", שנתקבלו לפי חוק הבוררות, כפופות למשטר של סעיף 38 (ראו בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל מח(4) 872).

(ב) טענה אחרת של המערערים היא, כי לא נפל איחור בערעור שהגישו, נוכח בקשה שהוגשה לבית משפט קמא, אחרי מתן החלטתו מיום 6.8.01, לאשר את שאר חלקיו של פסק הבורר. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית משפט קמא מיום 20.9.01, נוכח העובדה שבפניי בית המשפט היתה אך בקשה לבטול (חלקי) של פסק הבורר. טענה זו של המערערים אינה ברורה לי. גם אם צודקים המערערים בטענה כי טעה בית המשפט בהחלטתו האמורה מיום 20.9.01 - ולא לי להחליט בכך – הרי שהם היו רשאים לתקוף אותה בנפרד. בכל מקרה, אין מדובר בהחלטה המתמזגת בהחלטת בית המשפט מיום 6.8.01. וכבר צוין, לגבי החלטות מסוג זה, אשר בעקבותיהן נשאר פסק דין הערכאה הדיונית בלא שינוי, כי הדרך לתקיפתן היא בדרך של בקשת רשות לערער, בהיותן מסווגות כ"החלטה אחרת" (דברי השופט לנדוי בע"א 502/68 גולדנברג נ' ברש פ"ד כב(2) 936).

אוסיף, כי ככל שהיתה סמכות להדרש לבקשה למתן החלטה זו (אשר לא צורפה להתייחסות המערערים שבפניי), במסגרת ההליך בבית משפט קמא, היה זאת במסגרת בקשה לתיקון טעות (או השמטה) בהחלטת בית המשפט מיום 6.8.01, לפי ס' 81 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. לגבי בקשת תיקון נקבע בחוק בתי המשפט מפורשות כי מקום בו

נעתר בית משפט לבקשה מתמזגת החלטתו המתקנת בהחלטה (או פסק הדין) המקוריים, ומרוץ המועדים להגשת ערעור (או בקשת הרשות לערער) מתחיל עם מתן ההחלטה המתקנת. ברם, כאשר בקשה כזו נדחית – וכך היה במקרה זה – אין ההחלטה בה משפיעה על מרוץ המועדים להגשת ערעור, או בקשת רשות לערער. לפיכך, אין בהחלטה מיום 20.9.01 כדי להשפיע על מרוץ המועדים להגשת בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט מיום 4.8.01.

(ג) המערערים טוענים, כי הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות אינה חלה בנסיבות העניין, בו מדובר בפסק של בורר אשר כיהנה שנים רבות כשופטת של בית המשפט המחוזי (ואף, במינוי בפועל, בבית משפט העליון), ואשר נדון בבית משפט על ידי שופטת של בית המשפט המחוזי המכהנת כשנה בלבד בבית המשפט המחוזי. טענה זו היא מבישה. סעיף 38 לחוק הבוררות קובע קביעה נורמטיבית ביחס להליכי התקיפה הראויים של החלטה שעניינה פסק בורר. אין הוא נועד לחלק ציונים לבורר, או לשופט, היושבים בדין, ואין הוראותיו מותנות בהתחקות אחר תולדותיו של בורר זה או אחר. מוטב היה לה לטענה זו אילו לא נטענה כלל.

(ד) למערערים טענה נוספת. לפי טענה זו, היה על בית המשפט קמא לאשר בהחלטתו את שאר חלקי פסק הבורר. הא לא עשה כן. משכך, מפנים המערערים לסעיף 23 לחוק הבוררות, הקובע כי מקום בו אושר פסק בוררות, "דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק דין של בית המשפט". הואיל ובית משפט קמא טעה, לטענת המערערים, בהמנעו מאשור פסק הבורר (ככל שזה לא בוטל), טוענים המערערים כי הסייג של "פרט לערעור" אינו חל בנסיבות העניין.

גם טענה זו דינה דחייה. סעיף 23 אינו מסדיר את הליכי הערעור על החלטה שיפוטית שניתנה לעניין פסק בורר. הוא קובע את מעמדו של פסק בורר , כפסק של בית משפט, לצרכי הוצאתו לפועל (רע"א 411/00 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד דינים עליון נט 2). בד בבד, נקבע בהוראה זו כי אין ערעור על פסק בורר. בכל מקרה, לא נועד סעיף זה להשליך על הליכי הערעור ביחס ביחס להחלטות של בית משפט על פי חוק הבוררות. בתוך כך, לא נועד סעיף זה להבחין, לעניין ערעור, בין החלטות המאשרות פסק בורר (כדין) לבין כאלה שאינן מאשרות אותו (ולו, כטענת המערערים, שלא כדין). ההוראה שבחוק הבוררות העוסקת בערעור על החלטות שיפוטיות הניתנות על פי החוק היא הוראת סעיף 38 לחוק. כמובהר לעיל, הוראה זו קובעת כי על המערערים היה להגיש בקשת רשות לערער בהליך זה.

(ה) אשר לטענות בדבר מצגים כאלה או אחרים שנעשו לענין טיב הליכי התקיפה על ידי מזכירות בית המשפט, הרי שבנסיבות עניין זה טענות אלה, ככל שיש להן מקום, אין הוא בהליך שבפניי, אלא בבקשה, אם תוגש, למתן ארכה. מובן, כי איני מחווה דעה על הרלוונטיות או על משקלן של טענות כאלה, אם יועלו במסגרת בקשה כאמור, אם תוגש.

סופם של דברים, הערעור שבכותרת הינו הליך שגוי, אשר הוגש באחור. משכך, אני מחליט על מחיקתו מן הרישום.