ע"א 3643/15הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ. מנהל אבו חלא

השופט י' עמית :

1.המשיב והמערער שכנגד (להלן: המשיב ), יליד 1.1.1956, נפגע ביום 13.8.2001 בתאונת דרכים שהוכרה גם כתאונת עבודה, לאחר שהמשאית בה נהג התדרדרה לתהום. המשיב הגיש תביעתו בשנת 2002, אך בשל הליכי החמרה שניהל במוסד לביטוח לאומי "הוקפא" בירור התביעה למשך מספר שנים. לסופו של יום, הועמדה נכותו של המשיב במל"ל על 43%, ולאחר הפעלת תקנה 15 על 55%. קביעות אלה מחייבות מכוח סעיף 6(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

2.בית משפט קמא העמיד את נכותו התפקודית של המשיב על 100% החל מיום התאונה ועד ליום 31.3.2003, ומכאן ואילך על 40%. את בסיס השכר קבע בית משפט קמא בהתאם לשכר שהשתכר המשיב עובר לתאונה – סכום של 7,065 ₪ נטו – ובהתאם לכך ערך את חישובי הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד.

הסכום הכולל שנפסק למשיב הועמד על 1,397,000 ₪ (במעוגל) כלהלן: הפסדי שכר לעבר עד ליום 1.3.2003 – 153,000 ₪; הפסדי שכר עד ליום פסק הדין – 443,000 ₪; הפסדי שכר לעתיד עד גיל 67 – 260,000 ₪; הפסדי פנסיה – 102,000 ₪; ניידות – 110,000 ₪; עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – 200,000 ₪; כאב וסבל – 127,000 ש"ח. מהסכום הכולל הופרטו תגמולי מל"ל בסכום של כ-851,000 ₪ (במעוגל).

3.על פסק הדין נסבים ערעור המבטחת והערעור שכנגד של המשיב.

המערערת הלינה על כל אחד ואחד מראשי הנזק שנפסקו למשיב, וערעורה מתמקד בעיקר בראש הנזק של הפסדי שכר לעבר ולעתיד. לטענת המערערת, הוכח על ידי חוקרים מטעמה כי המשיב המשיך לעבוד "בשחור" במהלך השנים, ובנוסף, בית משפט לא נתן משקל לתאונות אחרות שנגרמו למשיב לפני התאונה מושא דיוננו ולאחריה.

גם המשיב הלין בערעור שכנגד כמעט על כל אחד ואחד מראשי הנזק, וערעורו התמקד בטענה כי היה על בית המשפט להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור גבוה יותר, וכי בחישוב הפסדי השכר היה על בית המשפט לקחת בחשבון השבחה של שכרו לאורך השנים.

4.אומר בקצרה, כי לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, לא להפחתה ולא להעלאה.

אכן, לכאורה יש ממש בטענת המערערת כי הוכח שהמשיב השתכר במהלך השנים מאז התאונה "בשחור", מבלי לדווח על הכנסותיו. מנגד, לא הוכח כי מאז התאונה המשיב עבד באופן סדיר ויש לזכור כי בסופו של יום, בית משפט לקח בחשבון כי למשיב נותר כושר השתכרות של 60%. גם אם היה בשל כך מקום להפחתה מסויימת בסכום שנפסק לזכות המשיב, הרי שסכום זה "מתקזז" עם טענתו כי בית המשפט קיבע את שכרו, מבלי לקחת בחשבון האפשרות כי היה משביח את שכרו, ולו במעט, לאורך השנים (השוו ע"א 2340/16 פלוני נ' הכשרת הישוב פס' 4 (9.10.2016)).

5.אשר על כן, הערעור והערעור שכנגד נדחים. אין צו להוצאות.