ע"א 3655/97 לרנר רוזה נ. גארי ראובן

בערעור

בשם המערערת: עו"ד נורית גונן

בשם המשיב: עו"ד יורם חגבי; עו"ד ציון אילוז

פסק-דין

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט י' זפט) מיום 4.6.97, שדחה את בקשת המערערת, כי יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתיק ה.פ. 1717/96.

המערערת רכשה דירה ברעננה (להלן: "הדירה"). המשיב עתר בתובענה שהגיש לבית המשפט המחוזי בתיק ה.פ. 1717/96 , בנוסף לעתירות אחרות, כי ייקבע שזכויות הבעלות בדירה שייכות לו במלואן, וכי ייקבע, כי מעולם לא מכר למערערת את זכויותיו בדירה.

המערערת טוענת, כי בניהול ההליך נשוא הערעור גילה בית המשפט משוא פנים כלפי המשיב, וכי משוא פנים זה הוא שהצדיק את פסילתו של בית המשפט מלהמשיך ולדון בתובענה. ההחלטות המבססות, לטענת המערערת, את קיומו של משוא הפנים הנטען, הן אלה: בית המשפט קיבל, במעמד צד אחד, את בקשת המשיב להמציא תצהיר אישי מטעמו לתמיכה בתובענה שהוגשה על-ידו, וזאת 18 יום לפני המועד שנקבע להוכחות (התובענה המקורית שהגיש המשיב נתמכה בתצהירה של בתו של עורך-הדין המנוח של המשיב); בית המשפט דחה שלוש בקשות שהגישה המערערת בעקבות הגשת התצהיר החדש (בקשות לדחיית מועד הדיון, לחיוב המשיב להשיב על שאלון ולגלות את מסמכיו ולביטול החלטת בית המשפט לאפשר את הגשת התצהיר); בית המשפט דחה את בקשת המערערת, שהוגשה לאחר שמיעת ההוכחות, לדחות את מועד הדיון על מנת לאפשר לה קיום בדיקה גרפולוגית של כתב ידו של המשיב בקבעו:

"אין שמץ מחלוקת לגבי העובדה שהאיש אשר "מכר" את הדירה נשוא המחלוקת לגב' לרנר אינו המבקש, אלא אדם אחר שזהותו אינה ידועה לאיש מבעלי הדין אשר עשה שימוש בשמו של המבקש ובמספר תעודת הזהות שלו. באשר להוכחת הקשר בין המבקש לדירה, אם לא די ברישום הדירה בשמו לפני ההעברה לגב' לרנר ברשותה של עו"ד מרגלית, קבלות וחוזה רכישה אותם הסכימה להציג לעיונה של עוה"ד גב' גונן".

כאמור לעיל, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות שהגישה המערערת. זאת בהחלטה קצרה בה ציין, כי "דחיית בקשות ב"כ המבקשת אינה עילה לפסילת שופט. גם הנימוקים לדחיית הבקשה אינם מצדיקים את בקשת הפסיקה."

כאמור לעיל, טוענת המערערת, כי מצבור החלטות זה מעיד על משוא פנים של בית המשפט קמא. הנימוק העיקרי המבסס, לשיטתה, את הצורך בפסילתו של בית המשפט, הוא, כי בית המשפט קבע (בציטוט שהובא לעיל) ממצא עובדתי בסוגיה שנויה במחלוקת, וזאת בטרם הגישו הצדדים את סיכומיהם. עוד מבקשת המערערת, כי בית משפט זה יורה על הפסקת הדיון בבית המשפט קמא (שזימן את הצדדים למתן פסק דינו ביום 6.7.97 ) עד למתן פסק הדין בערעור שבפני.

המשיב מתנגד לקבלת הערעור. לטענתו, החלטות בית המשפט קמא הן החלטות ענייניות ומוצדקות. באשר לקבלת תצהיר המשיב טוען המשיב, כי תצהירו הוגש על סמך החלטה של שופטת אחרת שדנה בתיק קודם לכן. באשר לדחיית בקשות המערערת הנוגעות לתצהיר טוען המשיב, כי בדין נדחו בקשות אלו, שכל מטרתן דחייה והשהייה. עוד טוען המשיב, כי הקביעה שקבע בית המשפט בציטוט שהובא לעיל אינה אלא תוצאה מתבקשת ובלתי שנויה במחלוקת של ההוכחות שהתנהלו בפני בית המשפט, אשר במהלכן לא זיהו המשיב, המערערת ומי שהיה מעורב, יחד עם המערערת, ברכישת הדירה אלה את אלה.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. מוכן אני להניח, לשם הדיון, כי החלטות מסויימות שקיבל בית המשפט קמא עוררו במערערת חשש סובייקטיבי באשר לדעה שגיבש בית המשפט קמא, אולם חשש זה אין די בו כדי להביא לפסילתו של בית המשפט. הכלל המנחה בית משפט זה בהידרשו לסוגיה של פסלות שופט הוא, כי -

"לא רגישותו הסובייקטיבית והמיוחדת של המערער היא הקובעת לענין זה, אלא השאלה היא, האם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט" (ע"פ 5/82 ח"כ אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247, בעמ' 250).

המערערת לא הצליחה להצביע על קיומה של "אפשרות ממשית" כאמור, כמובנה בפסיקה (וראה בג"צ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח (3) 573, 605 ; ע"א 899/95 ברזל נ'

כונס הנכסים הרשמי , טרם פורסם). ייתכן שמקצת מהחלטותיו של בית המשפט קמא לא נשאו חן בעיניה, אולם בכך אין די: הדרך לתקיפת החלטות ביניים אינה באמצעות ערעור פסלות. בין אם החלטות הביניים הן מוצדקות ובין אם לאו (ובכך איני נדרש להביע דעה) - אין הן מגלות אותו משוא פנים מובנה ואותה סגירות מחשבתית שיש בהם כדי להצריך את פסילת השופט היושב בדין (וראה: בג"צ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח (3) 573, 605).

הערעור נדחה. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב הדיונים המתנהלים בבית המשפט המחוזי.

המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח.