ע"א 6752/98 אריאל לכברודר נ. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

פרטי ההליך

ב

בית המשפט העליון

בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א

6752/98

בפני:

כבוד הנשיא א' ברק

המערער

:

אריאל

לכברודר

נגד

המשיב

:

בנק

מרכנתיל דיסקונט בע"מ

ערעור פסלות שופט על החל

טתו של בית משפט

השלום

בתל-אביב-יפו בת.א. 22249/96 מיום

18.10.98,

שניתנה על ידי כבוד השופטת

ריבה

ניב

בשם

המערער: עו"ד פביאן סלמן

בשם

המשיב: עו"ד חנן טנכילביץ

פסק-דין

1. ערעור על החלטתו של בית משפט השלום

בתל-אביב-יפו מיום 18.10.98 (כב' השופטת ריבה ניב), בה סירב בית המשפט לפסול עצמו

מלישב בדין בעניינו של המערער.

2. המשיב הגיש לבית משפט השלום תובענה כנגד

המערער בגין יתרת חוב שהצטברה בחשבון שניהל המערער בסניף של המשיב. בהגנתו טען

המערער, כי יתרת החוב נוצרה על ידי משיכת כספים מחשבונו על ידי אימו, לבקשת מנהל

הסניף, ותוך העברת סכום החוב לחשבונם העיסקי של הורי המערער. טענת המערער הינה, על

כן, כי החוב אינו חוב שלו וכי החתימה על מסמכי הבנק, אינה חתימתו.

3. ביום 8.6.98 התקיים קדם משפט בפני כב' השופטת.

בעקבותיו הוגשו תצהירי עדות ראשית. בישיבה נוספת, מיום 15.9.98, חזר המערער וטען

כי הוא לא משך הכספים. המערער טוען, כי למרות טענתו זו, הפציר בו בית המשפט להתפשר

ולשלם לתובע [המשיב], זאת משום שאין חולק כי הכסף נמשך מהחשבון. ביום 14.10.98

התקיים דיון הוכחות. המערער טוען, כי בית המשפט פנה עוד בפתח הדיון להורי המערער,

ששהו באולם כעדים מטעם ההגנה, והורה (בלשון ציווי) כי כדאי שיתפשרו בתיק. לאחר

שסירבו, נתקיימה חקירתו של מנהל סניף הבנק על תצהירו. לטענת המערער, קטע בית המשפט

חקירה זו באיבה, בדיוק שעה שגירסת המשיב מוטטה, ובכך סייע למשיב בתביעתו. המערער

טוען, כי בשלב זה חזר בית המשפט ולחץ על המערער להתפשר, תוך שהוא מביא עמדתו

לעניין היעדר סיכויי ההגנה מחד וסיכוייה של התביעה, מאידך. המערער לא הסכים לפשרה.

4. ביום 18.10.98 התייצבו הצדדים לסיכומים.

המערער טוען, כי כבר בתחילת הדיון ובטרם נשמעו הסיכומים פנה שוב בית המשפט לבא כוח

המערער וביקש כי יתפשר עם המשיב. כן נטען, כי בית המשפט ציין, כי הורי המערער הינם

פושטי רגל וכי אין ספק כי הכסף נלקח על ידם והועבר לחשבונם. טענה זו, כך נטען, לא

היתה כלולה בכתב התביעה. המערער השיב, לטענתו, כי אין כל יסוד לחייב המערער בסכום

החוב, בדרך זו או אחרת. על כן סבור היה המערער, כי הצעות הפשרה אינן אלא גיבוש עמדה

בתביעה כולה ומטעם זה, עתר הוא לבית המשפט בבקשה, כי יפסול עצמו מלישב בדין

בעניינו.

5. בהחלטתו מיום 18.10.98 דחה בית המשפט את

הבקשה. לאחר שפירט את השתלשלות האירועים בתיק, ציין בית המשפט כי אכן ניסה מספר

פעמים לפנות אל המערער, הוריו ו"בא כוח הנתבעים" על מנת שישקלו בשנית את

עמדתם. בית המשפט הוסיף, כי "בשלב זה, כאשר בפני בית המשפט מתחילה להתחוור

תמונה מסויימת, רשאי הוא להביע עמדתו בפני הצדדים". בית המשפט הוסיף, כי

ברורה היא עמדתם של ההורים כי החוב אינו של בנם [המערער] נוכח היותם פושטי רגל.

עוד צויין, כי ההורים עצמם לא פנו בכתב למשיב בבקשה לחייב את חשבונם ולזכות את

חשבון המערער. בית המשפט חתם החלטתו, בהתייחס לטענה כי גיבש דעתו, בציינו כי:

"גם

אם הבעתי דעתי זו, בעל פה כלפי הצדדים וכלפי באי כוחם, עדיין נתון לי שיקול הדעת

על מנת לשמוע באי כוח הצדדים ללא חשש למשוא פנים ולהשתכנע על פי נימוקיהם

המשפטיים".

על כן, נדחתה הבקשה לפסילתו של בית המשפט.

6. מונח בפני ערעור על החלטתו זו של בית המשפט.

טוען המערער, כי ברי הוא, הן מהתבטאויות בית המשפט בהליכים השונים, הן מנסיונות

הפשרה והן מן הנימוקים שבהחלטה הדוחה את בקשת הפסלות, כי בית המשפט גיבש דעתו בשלב

מיקדמי של התביעה, ועל כן התגבש חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת השופט מלישב

בדין בעניינו. בערעור מדגיש המערער, את ה"קונספציה" לטענתו, שגיבש בית

המשפט, ולפיה הורי המערער והמערער עצמו הם מיקשה אחת, כאשר אין יסוד, למעשה, לטענת

ההגנה של המערער לפיה לא הוא זה שחתום על מסמכי המשיכה מחשבון הבנק. המערער מדגיש

בעניין זה גם את התייחסות בית המשפט אל הורי המערער והמערער כ"נתבעים"

(לרבות בעניין בא כוחם כפי שהדבר צויין בהחלטתו לעניין הפסלות), זאת שעה שרק

המערער הוא נתבע בתיק. כן נטען, כי השימוש בעובדת היות הורי המערער פושטי רגל,

מבלי שהדבר נטען על ידי המשיב, מצביע אף הוא על גיבוש עמדה. בנוסף, חוזר המערער על

טענותיו לעניין הפסקת החקירה של מנהל הסניף והלחץ המוגבר לפשרה, גם כנגד הורי

המערער. המערער ציין, כי היסס טרם פנה בבקשת הפסילה, עד הגיעו הדברים לשלב בו

שוכנע הוא בנעילת דעתו של בית המשפט. מטעם זה, לא נגועה היתה פנייתו בשיהוי המצדיק

סירובה על יסוד שכזה.

7. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה

דעתי כי דין הערעור להידחות. הטענה העיקרית שנטענה בפני בית המשפט בערכאה הראשונה,

כמו גם בפני, היא כי בית המשפט גיבש עמדה נחרצת לגבי התביעה, עמדה ממנה לא ישנה

עוד. אכן, מקובל עלינו כי מקום בו ננעלה דעתו של בית המשפט כך ש"המשחק

מכור", יכול שתתקיים עילה לפסילת בית המשפט מלישב בדין, על יסוד קיומו של חשש

ממשי למשוא פנים (ראה: בג"ץ 2148/94

גלברט נ' כב' נשיא בית המשפט העליון

,

פ"ד מח(3) 573, 605). ודוק: בעצם גיבוש עמדה, כשלעצמה, אין משום עילה לפסילתו

של היושב בדין. אך טבעי הוא, כי בית המשפט יתרשם מן החומר שבפניו, העדים שנשמעו

וטיעוני הצדדים. מטעם זה נפסק בעבר, למשל, כי אין באופן עקרוני בהבעת עמדה במסגרת

החלטות ביניים משום עילה לפסילת בית המשפט מלישב בדין (ראה: ע"א 2719/98

וינברג

דורון ושות' נ' קריינדל

(טרם פורסם)). הטעם המונח ביסוד הלכה זו הינו ההנחה כי

פתוחה הדרך בפני הצדדים לשכנע את בית המשפט בצידקת גירסתם (ראה: ע"א 3655/97

לרנר

נ' גארי

(טרם פורסם)). בחינת נסיבות המקרה שבפני אינה מביאה לידי שכנוע, כי

ננעלה דעתו של בית המשפט וכי עניינם של המערערים משול ל"משחק מכור".

הפסקת חקירתו של מנהל הסניף הינה בגדר החלטה