ע"א 3791/12 נצבא החזקות 1995 בע"מ נ. מרקעי תקשורת בע"מ

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ו' פלאוט ) מיום 15.4.2012 בת"א 6104-08-08, בגדרו חייב בית המשפט את המבקשות לשלם למשיבה הסך של 1,214,280 $.

רקע הדברים והעובדות הצריכות לעניין

1.

המבקשות הן קבוצת חברות שבבעלותן נכסים שונים ברחבי הארץ (ארבעת המבקשות יכונו להלן: נצבא ). המשיבה היא חברה העוסקת במתן שרותי פרסום.

ביום 12.8.2001 נחתם בין הצדדים הסכם שעניינו מתן שרותי פרסום באתרים שבבעלות נצבא בתקופה שבין 31.8.2005 – 1.9.2001 (להלן: ההסכם ). במסגרת ההסכם העניקה נצבא למשיבה רשות לפרסם באתרים אשר בבעלותה תמורת תשלום דמי רשות. מאוחר יותר, ביום 15.2.2004 נחתם בין נצבא למשיבה הסכם נוסף שכותרתו 'תוספת להסכם שכירות', בגדרו הוארך ההסכם המקורי לתקופה נוספת.

ביום 14.9.2006 שלחה נצבא למשיבה הודעת ביטול להסכם בטענה להפרה יסודית מצד המשיבה (להלן: הודעת הביטול ). הודעת הביטול נדחתה על ידי המשיבה שהגישה תובענה כספית בסך של כ-21 מליון ₪ כנגד נצבא, שהגיבה בתביעה נגדית.

2.

בפסק דינו מיום 15.4.2012 דחה בית המשפט את תביעתה הנגדית של נצבא, וקיבל חלק מהתביעה הכספית של המשיבה, תוך שהוא דוחה טענת נצבא כי בין הצדדים השתכלל חוזה חדש.

נקבע כי נצבא הפרה את ההסכם בכל הנוגע לזכויות הפרסום בבית אגד בת"א ובבית אגד בחיפה בכך שהשכירה את האתרים לצדדים שלישיים. לכן, ועל פי הלכת אדרס (ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.בה , פ"ד מב(1) 221) נקבע כי המשיבה זכאית לטרוף את רווחי נצבא מהשכרת האתרים. בהתאם לכך חייב בית המשפט את נצבא לשלם למשיבה הסך של 1,098,000$ בגין הרווח שהפיקה מהשכרת שני אתרים אלו (600,00$ + 498,000$). כן חויבה נצבא בסכומים נוספים בגין השבת דמי רשות ששולמו על ידי המשיבה עבור אתרים שונים בהם נמנע ממנה בסופו של דבר לפרסם. תביעתה של המשיבה לקבל שווי תשתיות הפרסום שנותרו בידי נצבא נדחתה.

לסופו של יום, פסק

בית המשפט לזכות המשיבה סכום בסך 1,214,280 דולר, וסכום נוסף בסך 50,000 ₪.

בקשת נצבא לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה על ידי בית משפט קמא ומכאן הבקשה שבפנינו, שהוגשה על ידי נצבא בד בבד עם הגשת כתב הערעור.

3.

נצבא טענה כי סיכויי הערעור טובים. טענה מרכזית בערעור היא כי המשיבה לא הוכיחה את גובה הסכומים שנצבא קיבלה מצדדים שלישיים עבור הפרסום בבית אגד בת"א ובחיפה. הא-ראיה, שבסמוך לתום שמיעת הראיות בתיק, המשיבה עתרה לתיקון כתב התביעה באופן שיווסף צו למתן חשבונות לגבי הסכומים שקיבלה נצבא עבור השכרת שני אתרים אלה. למיצער, היה על בית המשפט להפחית 36% מהסכומים שנפסקו בהתאם להסכם.

עוד נטען, כי דמי הרשות השנתיים ששילמה המשיבה לנצבא נקבעו ללא תלות באם בוצע באתרים פרסום אם לאו. לבסוף טענה נצבא כי הסכימה להאריך את תקופת ההסכם המקורי כפיצוי על כך שנמנע מהמשיבה לפרסם באתרים מסוימים בתקופת ההסכם המקורי.

אשר למאזן הנוחות, ולמרות שבסעד כספי עסקינן, ביקשה נצבא ללמוד היקש מהוראת סעיף 353(א) לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: חוק החברות ) הקובע כי מקום בו מדובר בחברה תובעת רשאי בית המשפט לחייב אותה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. לטענת נצבא, המשיבה הינה חברה בעירבון מוגבל, העוסקת בתחום הנתון לתנודות השוק. בשל כך קיימת אפשרות שאם תזכה נצבא בערעור היא תעמוד בבואה לגבות את הכספים ששולמו בפני שוקת שבורה. המשיבה סמכה את דבריה על דו"ח 'דן אנד ברדסטריט', לפיו מסווגת המשיבה כחברה בהערכת סיכון "מעט גבוהה מהממוצע", בצירוף הערה כי "יש בשנים האחרונות מידע התרעתי שלילי" לגבי המשיבה. לבסוף הטעימה נצבא, כי גם לעובדה שפסק הדין חייב אותה בסכום כה נכבד, יש השלכה על אפשרות ההשבה העתידית, אם יתקבל הערעור.

4.

המשיבה התנגדה לבקשה. לגבי חוסנה הכלכלי, טענה המשיבה כי היא חברה המנהלת באמצעות חברות בנות ותאגידים קשורים, עסקים בהיקף של מאות מליוני שקלים, והיא עצמה הבעלים של חברה שהרכוש הקבוע שלה לבדו הוא בשווי עשרות מליוני שקלים. לגבי הדו"ח של 'דן אנד ברדסטריט' טענה המשיבה כי אין לו על מה לסמוך וכי לא העבירה כל מידע אודות החברה ל'דן אנד ברדסטריט'. מכל מקום, אפילו היה הדו"ח קביל כראיה למצבה הכלכלה, הרי שבדו"ח הוגדר מצבה של המשיבה "טוב" והמגמה "יציבה".

5.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצוע פסק הדין או ההחלטה עליה מערערים. בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, על המבקש להראות כי סיכויי הזכייה בערעור עומדים לצידו ומאזן הנוחות נוטה לטובתו. במסגרת התנאי השני על המבקש להראות כי אם פסק הדין יבוצע ובסופו של יום יתקבל הערעור, ייקשה על המבקש להשיב את המצב לקדמותו. כאשר מדובר בפסק דין כספי, רובץ על המבקש-המערער נטל מוגבר להראות כי טובים סיכויי הערעור וכי מימוש פסק הדין יעורר קושי ניכר בהחזרת המצב לקדמותו או לחילופין יגרום לו נזק בלתי סביר (להלכות בדבר עיכוב ביצוע פסק דין כספי ראו החלטתו של השופט דנציגר בבש"א 1045/12 דלק נדל"ן בע"מ נ' וינמן (לא פורסם, 22.2.2012) והאסמכתאות שם).

6.

מבלי לקבוע מסמרות לגבי סיכויי הערעור, הרי שהערעור נסב בעיקרו על שאלת כימות הרווח שהפיקה נצבא עקב הפרת ההסכם, בכך שהשכירה את האתרים בבית אגד בתל אביב ובחיפה לצדדים שלישיים. נצבא לא הציגה במהלך המשפט את הסכומים שקיבלה מאותם צדדים שלישיים, ומשלא עשתה כן, לכאורה יש לזקוף זאת לחובתה. מבלי לקבוע מסמרות, דומה כי יש בכך כדי לפגוע בסיכויי הערעור.

7.

בתחילת הדרך, המשיבה חויבה בהפקדת ערובה בסך של 150,000 ₪ מכוח סעיף 353(א) לחוק החברות. אולם איני סבור כי יש מקום להקיש מהוראת סעיף 353(א) לחוק החברות, שעניינו ערובה להוצאות המשפט, לנושא של עיכוב ביצוע פסק דין. אין מצבה של חברה תובעת שזכתה בפסק דין, למצבה של חברה תובעת לפני מתן פסק דין. השיקולים בשלב של הגשת התביעה והשלב בו מתנהלת התביעה, אינם אותם שיקולים שיש להחיל לאחר שניתן פסק דין, שאז, חולש הכלל לפיו זכאי הזוכה לקבל לידיו את פירות זכייתו עם מתן פסק הדין. אילו אחזנו בשיטתה של נצבא, משמעות הדבר כי בכל מקרה בו הזוכה בדין הוא תאגיד, על בית המשפט לעכב מתן פסק דין, ותוצאה זו קשה להלום.

8.

האמור בתגובתה של המשיבה לגבי חוסנה הכלכלי לא נסתר, ונצבא לא הגיבה לכך בתשובתה לתגובת המשיבה. נצבא לא טענה כי מצבה הכלכלי של המשיבה הוא בכי רע, אלא העלתה השערה לסיכוי עתידי שמא כך יהא, תוך הסתמכות על דו"ח 'דן אנד ברדסטריט'. מבלי להידרש לשאלת קבילותו ומשקלו של הדו"ח, אציין כי בדו"ח נכתב כי החברה פעילה משנת 1986, כי בשנה האחרונה לא נרשמו

שעבודים וכי מצבה הכללי של המשיבה הוא טוב. הדו"ח מעמיד את המלצת האשראי על מסגרת אובליגו של 6,000 ₪ בלבד לספק, מה שאינו עולה כלל בקנה אחד עם הצהרת המשיבה על החזקותיה בהיקף של מאות מליוני שקלים בחברות קשורות. רוצה לומר, כי לא ניתן ללמוד כלל מהדו"ח אודות היקף עסקיה של המשיבה.

9.

סופו של דבר שדין הבקשה להידחות. צו הארעי על פי החלטתי מיום 4.6.2012 מבוטל בזה. המבקשות ישאו בשכ"ט עו"ד המשיבה בסך 25,000 ₪.