ע"א 8602/12 אביבה מנחם נ. זאב גולן

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה ד"ר ד' פלפל ) בת"א 1386-97 מיום 10.10.2012, בגדרו נקבע, בין היתר, סכום הפיצוי שעל המבקשים לשלם למשיבים (להלן: פסק הדין המשלים ).

1.

המשיבים הגישו נגד ד"ר מנחם ז"ל (אבי המבקשים ) תביעת פיצויים בגין רשלנות רפואית. לטענת המשיבים, ד"ר מנחם ז"ל, אשר טיפל במשיב 3 (להלן: המשיב ) במרפאתו, כשל באבחונו של המשיב כסובל מפיגור שכלי, וכי השיהוי בגילוי מצבו גרם להחמרת נזקיו. למרבה הצער, תוך כדי בירור התובענה בבית משפט קמא הלך ד"ר מנחם לעולמו, ועזבונו, באמצעות רעייתו ז"ל, נכנס בנעליו. בפסק דינו מיום 24.7.2002 דחה בית המשפט המחוזי (השופט ד"ר ג' קלינג ) את תביעת המשיבים (להלן: פסק הדין הראשון ). בית משפט זה קיבל ערעור שהגישו המשיבים על פסק הדין הראשון בקבעו, כי ד"ר מנחם ז"ל התרשל בכך שלא איבחן את מצבו של המשיב בשנים שטיפל בו, וכי נזקי המשיב הוחרפו בשל כך. בית משפט זה הורה על החזרת התיק לבית משפט קמא לצורך "קביעת היקף הנזק והפיצוי בראשי הנזק השונים" (ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח ד"ר מנחם ז"ל (14.12.2006)). להשלמת התמונה יצוין, כי לאחר שהתיק הוחזר לבית משפט קמא לדיון בשאלות הנזכרות, הלכה לעולמה רעייתו של ד"ר מנחם ז"ל, וילדיהם של בני הזוג, שהם גם יורשיהם על-פי דין, צורפו ביום 21.1.2010 כנתבעים.

2.

בשאלת גובה הנזק, העדיף בית משפט קמא את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים (להלן: ד"ר כספי ) לפיה שיעור החמרת הנזק שנגרם בשל רשלנותו של ד"ר מנחם עומד על 25%. לאחר שהעריך את סך ההוצאות בהן נושא המשיב בגין הנזקים שנגרמו לו ובהן יישא בעתיד, נקבע כי סך הפיצוי בו חב העזבון עומד על 1,237,500 ש"ח (ליום פסק הדין). בית משפט קמא דחה את טענת המבקשים לפיה יש להגביל את חבותם לגובה חלקם בעזבון. הוסבר, כי אמנם, על פני הדברים, יש לקבוע את חבותם של המבקשים בחובות אביהם המנוח לפי הוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה ), שלפיו מקום בו מתנהלת תביעה נגד עזבון יש להגביל את סכום הפיצוי שנפסק לכדי שוויו (או לכדי חלקם של היורשים בו). ואולם, בענייננו המבקשים לא הוכיחו מהו שוויו של העזבון אף שהנטל לעשות כן מונח לפתחם, ועל כן ניתן לחייבם במלוא חובו של אביהם המנוח. כן חוייבו המבקשים בהוצאות המשפט של המשיבים בשיעור 20% מסכום הפיצוי. בית משפט קמא דחה (ביום 29.11.2012) את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין המשלים.

3.

על פסק הדין המשלים הגישו המבקשים ערעור ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע. בבקשה נטען, כי מאזן הנוחות נוטה לעברם של המבקשים. הוסבר, כי מאחר שסכום החיוב שהוטל עליהם בפסק הדין המשלים גבוה משווי העזבון, ייאלצו המבקשים לפרוע את החיוב מתוך הונם האישי, ולשם כך אף לממש דירת מגורים. לעניין סיכויי הערעור נטען, כי פסק דינו של בית משפט קמא "רצוף משגים... [ו]טעויות מהותיות" שיש בהם כדי להביא לקבלת הערעור. בין היתר נטען, כי פסק הדין המשלים חורג מההלכה שלפיה יורשים לא יישאו בחובות העזבון אלא כדי שוויו או חלקם בו. נטען גם, כי למבקשים לא ניתנה הזדמנות להביא ראיות או לטעון לעניין שווי העזבון; כי לאחר שהתיק הוחזר לבית משפט קמא הדיון בו הוגבל לשאלת "גובה הנזק" בלבד ואילו שאלת שווי העזבון לא עלתה כפלוגתא בתיק; וכי ממילא הסמכות העניינית לבירור שוויו של העזבון נתונה לבית משפט לענייני משפחה, ולא לבית משפט קמא, והמשיבים אף יזמו הליך לצורך כך, אשר נמחק מחוסר מעש. באשר לקביעות בית משפט קמא בעניין גובה הנזק נטען, כי לא היה מקום להעדיף את חוות דעתו של ד"ר כספי על פני חוות דעתה של המומחית מטעם המבקשים (להלן: ד"ר פתאל ), זאת כיוון שלקותו של המשיב מצויה בתחום מומחיותה וכן נוכח הפגמים שנפלו בחוות דעתו של ד"ר כספי.

4.

המשיבים מתנגדים לבקשה. בין היתר נאמר, כי הטענות באשר למצבם הכלכלי של המבקשים נטענו ללא כל פירוט קונקרטי ולא גובו באסמכתאות. המשיבים שוללים את הטענה לפיה לא ייגרם להם נזק אם יעוכב ביצועו של פסק הדין, שכן למשיב צרכים מיוחדים הנובעים ממצבו, ואלה כרוכים בעלויות גבוהות, ואין בפיצוי שהתקבל בעבר מנתבעות אחרות בעבר כדי לכסותם. עוד נטען, כי סיכויי הערעור קלושים, שכן חוות דעתה של ד"ר פתאל, לפיה מצבו של המשיב נגרם בשל תסמונת גנטית עומד בניגוד לפסק דינו של בית משפט זה בע"א 8279/02 הנזכר.

דיון והכרעה

5.

לאחר העיון בבקשה ובתגובה לה סבורני, כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי, כפי שיובהר להלן בפסקה 8.

הלכה היא כי ביצוע פסק הדין לא יעוכב אך בשל הגשת ערעור, למעט נסיבות חריגות (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 3334/12 וולך נ' עמירון סי.טי.אל מימון והשקעות בע"מ (4.6.2012)). הדברים אמורים ביתר שאת כאשר, כבענייננו, מתבקש עיכוב ביצועו של פסק דין המטיל חיוב כספי, או אז רובץ על המבקש נטל מוגבר לשכנע, כי סיכויי ערעורו טובים, וכי קיים חשש שמימוש פסק הדין יגרום לו נזק בלתי הפיך (ראו: ע"א 9351/07 הועדה המקומית לתכנון ובניה מצפה אפק נ' נגל (23.12.2007); ע"א 3791/12 נצבא החזקות 1995 בע"מ נ' מרקעי תקשורת בע"מ (לא פורסם, 23.7.2012)).

6.

חרף טענות המבקשים נראה, כי מאזן הנוחות אינו נוטה באופן מובהק לטובתם. כפי שציינו המשיבים, טענות המבקשים באשר ליכולותיהם הכלכליות הועלו באורח כללי וללא תימוכין. כך למשל נטען כי אם תדחה בקשתם "יאלצו מי מן המבקשים למכור דירת מגורים בה דרים בני משפחתם" [ההדגשה הוספה -צ.ז.] וכי החיוב הגבוה יביא לקריסתה של "כל משפחה ממוצעת בישראל", אך לא הצביעו על ראיה קונקרטית לגבי מצבם הם. המבקשים גם לא טענו, כי ככל שיתקבל ערעורם הם יתקשו להיפרע מן המשיב. מאידך, אין לכחד שהחיוב שהוטל על המבקשים אינו עניין של מה בכך ושהוא אכן עלול לגרום למבקשים ל"טלטלה" כלכלית כנטען בתצהירו של המבקש 3. זאת ועוד, כעולה מפסק הדין חלק מסכום הפיצוי שנפסק הוא עבור הפסדיו והוצאותיו העתידיים של המשיב ולא נטען, כי כלל הסכום נחוץ לו בתקופה שעד להכרעה בערעור (השוו: ע"א 3617/11 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ

נ' פלוני (13.9.20111)).

7.

לעניין סיכויי הערעור, בגדרי הבחינה הלכאורית הנדרשת בשלב זה, ואף שמקצת הטענות בערעור מעלות קשיים מסויימים, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור קלושים באופן המצדיק את דחייתה המוחלטת של הבקשה אך מטעם זה. על פני הדברים, לא ברורה טענתם של המבקשים כלפי המשיבים על כך שנמנעו להביא ראיות באשר לשווי העזבון, שהרי, לכאורה, הנטל בעניין זה מוטל על המבקשים-היורשים (ראו סעיף 128 לחוק הירושה) ומקום בו לא עמדו היורשים בנטל "האחריות היא בלתי מוגבלת" (ש' שילה " פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 " כרך ג' 364 (תשס"ב) וההפניות שם ( . מכאן שגם לא ברורה הטענה לפיה המשיבים "זנחו" את ההליך לבירור שווי העזבון בבית משפט לענייני משפחה. ראשית, כלל לא ברור שנקיטה בהליך מעין זה היא חובתם של התובעים (המשיבים בענייננו), או כי יש מניעה שעניין זה יתברר בפני בית המשפט הדן בתביעה נגד העזבון לגופה (אין מדובר בסכסוך בין יורשים שהסמכות לדון בו מסורה לבית המשפט לענייני משפחה, אלא בתביעה נגד עזבון, שראויה להתברר בבית המשפט האזרחי, ושבמסגרתה יכולה להיות ליורש טענת הגנה הנובעת מעצם העובדה שהוא נתבע כיורש בגין חוב של המנוח). שנית, מעיון באסמכתאות שצורפו לבקשה עולה, כי המשיבים אמנם פנו לבית משפט לענייני משפחה, אך לא לשם בירור שווי העזבון או היקפו, אלא לצורך מינויו של מנהל עזבון זמני כדי שניתן יהיה לקדם את בירור התובענה (אף שקרוב לוודאי שמינוי כאמור עשוי היה לסייע בשאלת קביעת שווי העזבון). זאת ועוד, מעיון בפסק הדין קמא ואף מן הבקשה עצמה עולה, כי יש אפשרות שהמבקשים לא כללו בכתב טענות מטעמם טיעון מפורש ומפורט לעניין שווי העזבונות (עזבון האב ועזבון האם) ו"תקרת" חיובם כיורשים, זאת חרף הזכות הנתונה להם להגיש כתב טענות נוסף "הנובע מהעברת הזכויות" אליהם (תקנה 41(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). מכל מקום, המבקשים, שעליהם הנטל לטעון טענה זו ולהוכיחה, לא הצביעו בגדר הבקשה דנן על כך שהם הניחו, במסגרת ההליך בבית משפט קמא, תשתית דיונית פורמאלית לטיעון האמור, וגם אם עשו כן, בית משפט קמא קבע שהם כלל לא הוכיחו מה היה שווי עזבונו של ד"ר מנחם ז"ל או עזבונה של האם המנוחה. חרף הקשיים שפורטו לעיל, ובזהירות המתבקשת, סבורני כי לא ניתן לקבוע, בגדר הבקשה דנן ולצרכיה, שהערעור חסר סיכוי, זאת גם נוכח השאלות העולות בגדרו בנוגע לשווי העזבון, וחלקם של המבקשים בעזבון, מקום בו הם באו בנעלי אימם המנוחה, אשר ירשה תחילה את עזבון האב המנוח, הנתבע המקורי. מדובר בסיטואציה חריגה של חיוב מי שהוא בגדר יורש אחר יורש בגין מעשיו של המוריש המקורי.

8.

סבורני, כי במצב הדברים האמור, וגם בהתחשב בכך שחלק לא מבוטל של הפיצוי צופה פני עתיד, יש לעכב את ביצוע פסק הדין באופן חלקי, כך שיעוכב תשלום של 60 אחוז מסכום הפיצוי שנפסק. העיכוב אינו חל על החיוב בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד (במלואו).