ע"א 7145/14משה פרייס נ. בנק אוצר החייל בע"מ

1.

בקשה "לעיכוב ביצוע" פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' יעקב ) מיום 3.9.2014 בה"פ 61805-03-14, בגדרו נדחתה תובענת המבקש למתן פסק דין המצהיר על בטלותו של שטר משכנתא על דירה שבבעלותו ועל ביטולם של הליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגדו. יובהר, כי בניגוד לאמור בכותרת הבקשה דנא, הלכה למעשה מדובר בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, שכן בית משפט קמא דחה את התובענה שהגיש המבקש, כך שאין מדובר בסעד אופרטיבי שיש לעכב ביצועו.

2.

כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקש הוא חותנו לשעבר של מר אבי עגאייב (להלן: עגאייב ), שהיה בעל שליטה בשתי חברות: חמד אופקים בע"מ (להלן: חמד אופקים ) ו-חמד שיווק ואריזות בע"מ (להלן: חמד שיווק ). ביום 11.6.2012 חתם המבקש על כתב ערבות עד לסכום 200,000 ש"ח להבטחת חובותיה של חמד אופקים כלפי המשיב (להלן: הבנק ) בגין הלוואה שהועמדה לטובתה על ידי הבנק, ועל כתב ערבות עד לסכום 720,000 ש"ח להבטחת התחייבויותיו של עגאייב כלפי הבנק בגין הלוואה שהבנק העמיד לו.

כמו כן, חתם המבקש על שטר משכנתא על זכויותיו בדירה שברחוב וולפסון בראשון לציון, גוש 3926, חלקה 272/4 (להלן: הדירה ), לצורך הבטחת פירעון התחייבויותיהם של עגאייב וחמד אופקים. על תוקפו של שטר המשכנתא נסב פסק הדין נשוא הבקשה דנן.

3.

לימים נפתח תיק הוצאה לפועל לשתי החברות (שביניהן הייתה חבות צולבת) בסך 920,000 ש"ח, לפי החלוקה הבאה: סך של 145,363 ש"ח בגין חובה של חמד אופקים, סך של 616,734 ש"ח בגין החובות של עגאייב והיתרה, בסך 167,903 ש"ח, בגין חובותיה של חמד שיווק. עם זאת, הבנק – משיקוליו הוא – החליט לוותר על דרישתו מן המבקש לפירעון ההתחייבויות של חמד שיווק כלפיו (התחייבות, כאמור, לתשלום סך 167,903 ש"ח).

4.

אחר הדברים האלה, הגיש המבקש תובענה לבית משפט קמא בגדרה ביקש להצהיר על בטלותו של שטר המשכנתא על זכויותיו בדירה ועל הפסקת הליכי הוצאה לפועל כנגדו מכוח משכנתא זו. כפי שעולה מפסק הדין, טענתו העיקרית של המבקש בתובענה הייתה שבעת החתימה על שטר המשכנתא, הבנק לא גילה לו כי מצבה הכלכלי של חמד שיווק לא טוב, ובכלל, הבנק לא סיפק לו מידע ועובדות בטרם החתימה על שטר זה.

בפסק דינו, דחה בית המשפט את תביעתו של המבקש מן הנימוקים הבאים:

ראשית , נקבע, כי בשעה שהמבקש חתם על שטר המשכנתא וכתבי הערבות מצבן של שתי החברות היה סביר, כפי שעולה מהדו"חות הכספיים של החברות. כמו כן נקבע כי הבנק לא ידע שהחברות עומדות בפני קריסה, וחזקה עליו כי אם היה יודע כן לא היה מאשר מתן הלוואה לחברות ו/או לעגאייב.

שנית , בית משפט קמא קבע כי המבקש אינו רשאי לכפור בחבותו נוכח הסכם שנחתם בינו לבין עגאייב ביום 14.3.2013 (להלן: ההסכם ) בגדרו הודה המבקש כי הוא ערב לחובות של חמד אופקים ושל עגאייב וכן שניתנה לו בטוחה עבור ערבות זו (רישום הערת אזהרה על דירתם של עגאייב ובתו). בהקשר זה צוין, כי המבקש הסתיר מבית המשפט את דבר קיומו של ההסכם, ודי היה בכך לדחות את התובענה. כלומר, בית המשפט קבע כי המבקש היה מודע למצבן של החברות שבבעלות חתנו (לשעבר) לכל המאוחר בעת החתימה על ההסכם, וכי על-אף שהמידע היה בידיו הוא נמנע מלפעול לביטול ערבותו לבנק.

ועוד, בית משפט קמא הדגיש כי הבנק פטר את המבקש מערבות לחובותיה של חמד שיווק, ולכן טענותיו באשר למצבה הכלכלי של החברה בעת החתימה על כתבי הערבות ושטר המשכנתא אינן רלוונטיות.

5.

פסק הדין ניתן, כאמור, ביום 3.9.2014. ביום 23.9.2014 הגיש המבקש בקשה לבית משפט קמא לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן פסק דין בערעור שהתכוון להגיש. בבקשתו ציין המבקש כי הוא "בן 67 שנים, המועסק כשכיר ובעלים של מלוא זכויות הבעלות בדירת המגורים". בין היתר נטען, כי עם ביצוע פסק הדין לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ולא יהיה עוד טעם בערעור, אך מנגד לבנק לא ייגרם כל נזק אם פסק הדין יעוכב.

6.

בהחלטתו מיום 5.10.2014 (לאחר קבלת תגובת הבנק), דחה בית משפט קמא את בקשת המבקש לעיכוב פסק הדין ונימק זאת בכך שבבקשתו לא התייחס המבקש לסיכויי הערעור ובכך שהמבקש אינו מתגורר בנכס, ועל-כן לא ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם תימכר הדירה.

הבקשה דנא

7.

ביום 26.10.2014 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה ועמו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. כאמור, בקשתו היא למעשה בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור, לפיה לא יימשכו הליכי מימוש המשכנתא על הדירה.

בבקשתו מציין המבקש כי כיום הוא מתגורר בפועל בדירה, לאחר שנפרד מרעייתו, ועל כן מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו, שכן אם לא יינתן סעד זמני ימשיך הבנק בהליך המימוש ולא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור.

כמו כן המבקש מפנה להוראת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, וטוען כי אם יפונה מהדירה ללא דיון אם יש למכור את הנכס כתפוס או בלא דיור חלופי, ייגרם לו נזק בלתי הפיך.

באשר לסיכויי הערעור נטען כי הם גבוהים. לטענת המבקש, בית המשפט לא בחן כראוי את חומר הראיות וכתוצאה מכך נפלו שגיאות בפסק הדין, בין היתר, בכך שנקבע כי אין רלוונטיות למצבה הכלכלי של חמד שיווק וכי מצבה הפיננסי של חמד שיווק היה סביר בעת החתימה על כתבי הערבות (שאם לא כן הבנק היה מסרב ליתן הלוואה). כן נטען כלפי הסתמכותו של בית המשפט על ההסכם. בהקשר זה נטען, כי ההסכם נחתם עשרה חודשים בלבד לאחר החתימה על כתבי הערבות והמשכנתא, ולמבקש לא הייתה כל ידיעה חדשה בנוגע למצבן העגום של החברות ולמצבו הקשה של חתנו לשעבר, ועל-כן בית המשפט שגה בכך שנתן משקל יתר לאותו הסכם.

8.

בתשובתו לבקשה טען הבנק מנגד, כי סיכויי הערעור קלושים, בין היתר בהתחשב בכך שמדובר בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אשר נקבעו על סמך תצהירים וחקירות, שבית המשפט אינו נוהג להתערב בהן. לגופו של עניין הבנק סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא, שמעוגן, לדבריו, היטב בחומר הראיות. באשר למאזן הנוחות מציין הבנק, כי למבקש שתי דירות בבעלותו, ואף אם הערעור יתקבל לא צפוי להיגרם לו נזק שהבנק לא יוכל לפצות עליו. מנגד, התוצאה של עיכוב פסק הדין היא שהבנק לא יוכל לפעול לפירעון החובות, מה עוד שההליך כבר התעכב בשל התובענה שהגיש המבקש לבית משפט קמא.

דיון והכרעה

9.

לאחר העיון בבקשה ובתשובה הגעתי לכלל המסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

הכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הוא ש"הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" ועל המבקש עיכוב ביצוע של פסק דין לשכנע בקיומם של שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. משקל מיוחד ניתן לשיקולי מאזן הנוחות בהכרעה הנוגעת לסעד זמני (ע"א 4440/12 חלה נ' כהן (21.8.2012), בפסקה 12), ושיקול מרכזי הוא היכולת להשיב את המצב לקדמותו, אם הביצוע לא יעוכב והערעור יתקבל בסופו של יום (ע"א 8380/06 האפוטרופוס הכללי נ' פלוני

(10.12.2006), בפסקה 7 והאסמכתאות שם)). כידוע, גם מתקיימת "מקבילית כוחות" בין שני השיקולים, כך שככל ששיקולי מאזן הנוחות בעלי משקל רב יותר, יפחת הצורך לשכנע כי סיכויי הערעור טובים, ובלבד שלא מדובר בערעור סרק.

10.

איני סבור שראוי במסגרת זו לקבוע מסמרות לעניין סיכויי הערעור. אעיר רק, כי עיינתי בפרוטוקולים של חקירות המצהירים בבית משפט קמא, מהם עולה כי נכון לשנת 2011

לחמד שיווק היו אומנם התחייבויות (בסך כ-2 מיליון ש"ח), אך לצד זה היו לה רכוש שוטף, רכוש קבוע, הון ויתרות רווחים בערך כגובה החוב (ראו עמ' 15 לפרוטוקול למעלה), ומעדותו של אעגייב עלה כי החברה נמכרה בסך של 1.7 מיליון ש"ח (עמ' 11 לפרוטוקול). דהיינו, יש עדויות לכך שמצבה של החברה אמנם לא היה מזהיר אך היה סביר, כפי שקבע בית משפט קמא, וכי כך סבר גם הבנק בעת החתימה של המבקש על שטר הערבות. המבקש תקף את קביעותיו של בית משפט קמא באשר למשמעות ההסכם המאוחר עליו חתם, אך הוא לא טרח לצרף עותק ממנו באופן שנוצר קושי להעריך את סיכויי ערעורו בעניין זה.

עם זאת, המבקש מעלה טענות רבות לעניין הפרת חובת הגילוי של הבנק וביניהן הטענה כי הבנק לא יידע אותו בעת החתימה על שטר הערבות על חובותיה של חמד שיווק (כ-2 מיליון ש"ח כאמור) ועל ההידרדרות במצבה הפיננסי בחודשים שקדמו לכך. בין היתר מעלה המערער טענה משפטית , לפיה למרות שהבנק אולי לא צפה בעת ההיא התרסקות כלכלית של חמד שיווק על בסיס חובותיה וההידרדרות הנזכרת, היה עליו ליידע את המבקש בפרטי המידע הללו, שכן יש להם נגיעה ישירה לערבות עליה הוא חתם (ראו בעניין זה עמ' 18 לפרוטוקול, וכן עמ' 13 למעלה). טענות אלו יתבררו בוודאי במסגרת הערעור, אך לטעמי לא ניתן לומר שהן חסרת כל בסיס, או שסיכויי הערעור להתקבל קלושים, אף אם נראה כי דרכו של המבקש להביא לשינוי תוצאת פסק הדין אינה פשוטה.

11.

מכל מקום, בחינת מאזן הנוחות מעלה תמונה ברורה יותר.

כידוע, ככלל הנטייה בפסיקה היא שלא להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שעניינו חיוב כספי, באשר בדרך כלל אין מדובר בנזק בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לתקנו, אלא במקרים חריגים ומיוחדים – ועל כן נטל השכנוע המוטל על המבקש עיכוב ביצוע של חוב כספי מוגבר

(ע"א 10583/05 סגל נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (4.3.2007); ע"א 8602/12 מנחם נ' גולן (16.1.2013), בפסקה 5 והאסמכתאות שם). עם זאת, ככלל, במקרים בהם מדובר במימוש דירת מגורים ובמכירתה לצדדים שלישיים, ייטה בית המשפט להיענות לבקשה למתן עיכוב ביצוע פסק הדין, זאת משם שהפינוי עלול ליצור מצב בו לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו היה והמערער יזכה בערעורו (ע"א 4080/04 גילת נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (12.11.2004); ע"א 6151/10 אראל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (12.12.2010)).

12.

במקרה דנא, קבע בית משפט קמא בהחלטתו מיום 5.10.2014 כי אין לעכב את ביצוע פסק הדין כיוון שהמבקש אינו מתגורר בדירה, אך לא ברור על מה התבססה קביעה זו. המבקש טען כבר בעדותו מיום 19.5.2014 כי בעת האחרונה התגלה סכסוך בינו לבין רעייתו, ועל כן הוא החל לגור באופן חלקי בדירה. בתצהיר המצורף לבקשה דנא הדגיש המבקש כי מזה שנה שהוא מתגורר בדירה בגפו נוכח החלטת בני הזוג לחיות בנפרד. טענה זו לא נסתרה על-ידי הבנק, אשר רק טען בתשובתו כי הדירה הנדונה אינה דירת המגורים היחידה שבבעלות המבקש.

איני מתעלם מהעובדה שהמבקש לא הזכיר את עניין מגוריו בדירה בבקשה לבית משפט קמא, וכן שבעדותו אמר כי הוא מתגורר בה "לסירוגין". ואולם, לו היה חשש כי עיכוב ביצוע פסק הדין יגרום נזק ממשי לבנק, יתכן שהיה מקום לשקול לדחות את הבקשה, שכן הדירה בה הוא חי היום אינה מקום המגורים היחיד שבבעלותו. אלא שבתשובתו לבקשה הבנק לא טען לחשש מפני ירידה בשווי הדירה באופן כזה שמימושה בעתיד עלול להיות במחיר הנמוך מגובה ערבותו של המבקש לבנק. לעומתו, המבקש טען, כי שוויה של הדירה גבוה באופן ניכר אל מול החוב המיוחס לו (טענה זו לא נסתרה בתשובת המשיב), ועל כן, גם אם ידחה ערעורו של המבקש, הבנק עדיין יוכל להיפרע ללא קושי על-ידי מימוש הדירה.

במצב דברים זה, משקל טענות הבנק בדבר הנזקים שעלולים להיגרם לו אם יעוכב המימוש אינו משתווה ובוודאי שאינו עולה על הנזק שעלול להיגרם למבקש. מסיבה זו גם ניתן להסתפק בהתחייבות העצמית שהמציא המערער לשאת בכל נזקי המשיב כתוצאה ממתן הסעד הזמני.

13.

נוכח האמור, הבקשה מתקבלת.

אני מורה על עיכוב הליכי מימוש המשכנתא שרשומה על זכויות המבקש בדירה שפרטיה רשומים לעיל עד לסיום הליכי הערעור.