ע"א 6807/16 עמותת בית הכנסת נחלת יצחק ברחוב חברון תל אביב נ. תומר מרקובי

בקשה לסעד זמני במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 28.8.2016 (ה"פ 13493-07-16, כב' השופט העמית ג' גינת ).

1.במוקד הבקשה דנא מגרש שעליו בניין בן שני קומות המשמש כבית כנסת, ברח' טרומפלדור בתל-אביב (להלן: המקרקעין או בית הכנסת ). כעולה מהבקשה, בשנת 1946, חתם ועד בית הכנסת על הסכם עם אגודת קרן תורה ועבודה (להלן: הקרן ) לפיו התחייב ועד בית הכנסת להעביר לקרן, ללא תמורה, את המקרקעין, וכנגד זאת התחייבה הקרן, בין היתר: "לקיים את הבניין כבית כנסת ובית תורה ותפילה לצמיתות" (להלן: הסכם 1946 ).

2.בשנת 2008 נודע למבקש 1, הטוען שהוא הוועד עמו נערך הסכם 1946, כי הקרן מבקשת למכור את המקרקעין, ועקב כך הוא הגיש כנגד הקרן תובענה אזרחית. סופו של הליך זה בהסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה כל דיספוזיציה שתיעשה בנכס תכלול את התניה שחייבה את הקרן לקיים את הבניין נשוא ההליכים בתור בית כנסת ובית מדרש לתורה ותפילה, לצמיתות, וכי תירשם הערה על הסכמה זו בפנקסי המקרקעין (להלן: פסק הדין מ-2008 ). בשנת 2010, ביקשה הקרן למכור את המקרקעין למספר רוכשים, הם המשיבים 6-1 (להלן: הרוכשים ). המבקש 1 הגיש נגד הקרן תובענה נוספת בניסיון למנוע את המכירה, זו הפעם בצירופה של תובעת נוספת, עמותת בית הכנסת נחלת יצחק, היא המבקשת 2. עוד הליך אזרחי זה מתנהל, נחתם הסכם מכר בין הקרן לרוכשים שכלל התחייבות לקיים את התחייבויות הקרן לפי הסכם 1946, ובשלהי שנת 2010 נרשמה הערת אזהרה כפי שהוסכם בין ועד בית הכנסת לקרן בפסק הדין מ-2008. בהמשך לכך, הצדדים הסכימו במסגרת ההליך האזרחי על דחיית התובענה, והסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין מ-2011 ).

3.בסמוך לאחר מכן החלו הרוכשים בהליכים תכנוניים שמטרתם להרוס באופן חלקי את בניין בית הכנסת ולבנות מעל הקומה הראשונה בית מגורים. ועד בית הכנסת התנגד להליכים אלו, אך בסופו של יום ניתן היתר בנייה והריסה ונדחה ערר שהגישו המבקשים בעניין. המבקשים עתרו כנגד ההחלטה בעתירה מינהלית, שנדחתה ביום 18.11.2014 על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. העתירה נדחתה הן בשל טענות סף הקשורות בזהות הצדדים והיעדר יריבות, והן לגופו של עניין, בנימוק שהחלטת הגופים התכנוניים הייתה סבירה, שהיא לא הכריעה בסוגיות קנייניות, וכי ההיתר ניתן על-פי פרשנות ההתחייבויות בין הצדדים ובאופן המקיים אותן. על פסק הדין בעתירה המינהלית הוגש ערעור לבית משפט זה, ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (עע"ם 6871/16). ביום 10.3.2015 דחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב ביצוע (השופט י' דנציגר ). בהחלטה זו צוין שעל אף שמתן ההיתר משמעו אפשרות להתחיל בעבודות בנייה והריסה שהן לכאורה בלתי הפיכות, אין מקום למתן הסעד הזמני המבוקש נוכח נסיבות העניין, ובהן העובדה שהקומה השנייה של הבניין שהריסתה נתבקשה למעשה לא שימשה לצרכי בית הכנסת, וכן כי בדיון בעתירה המינהלית לא התבקש ואף לא ניתן צו לעיכוב ביצוע.

4.ביום 6.7.2016, בעוד הערעור על פסק הדין בעתירה המינהלית תלוי ועומד, פנו המבקשים בהמרצת פתיחה לקבלת סעד הצהרתי לפיו בית הכנסת הוא הקדש ציבורי, וכן להורות על קיום הסכם 1946, כאשר לטענת המבקשים כוונתו לקיום הבניין כולו כבית כנסת, כפי שהוא קיים היום (ובכלל זה הקומה השנייה). יצוין, כי רשם ההקדשות צורף להליך זה כמשיב, בפעם הראשונה בהליכים המתנהלים בין הצדדים. בד בבד עם המרצת הפתיחה הוגשה גם בקשה לסעד זמני להימנע מכל הריסה של בית הכנסת. ביום 17.7.2016 הודיעו הרוכשים כי עבודות הבנייה בבית הכנסת יחלו ביום 20.7.2016, ובעקבות כך הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה דחופה למתן סעד זמני במעמד צד אחד שאוסר לבצע כל שינוי בבניין בית הכנסת. ביום 19.7.2016 נענה בית המשפט המחוזי לבקשה זו, והוציא תחת ידיו צו האוסר על ביצוע כל פעולה או שינוי בבית הכנסת עד להחלטה אחרת (כב' השופטת מ' אגמון-גונן ). לשלמות התמונה יצוין, כי ביום 3.8.2016 נשמע הערעור בעתירה המינהלית בפני בית משפט זה, ובהמשך להמלצת בית המשפט חזרו בהם המבקשים מהערעור תוך שמירת זכויות.

5.לצד זאת, המשיך להתנהל ההליך האזרחי בבית המשפט המחוזי. בגדרו הגישו הרוכשים בקשה לדחייה על הסף של התובענה בשל מעשה בית דין, הקיים לטענתם מתוקף שני פסקי הדין - מ-2008 ומ-2011. ביום 28.8.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט המחוזי ציין כי אף נושא ההקדש היה בפני בית המשפט בהתדיינויות הקודמות, וכי החיובים החוזיים מקוימים על-ידי הרוכשים ועל-כן אין עילה חוזרת לפנייה לבית המשפט. בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי אין ראיה שפעילות הבנייה אינה עולה בקנה אחת עם ההתחייבויות החוזיות, וכי לא הוגשה בעניין חוות דעת מומחה. כן צוין כי המבקשים לא גילו בפני בית המשפט את כלל העובדות הרלוונטיות. משכך, בית המשפט המחוזי דחה את התובענה על הסף, והורה על ביטול הסעד הזמני שניתן. מכאן הערעור לבית משפט זה ובצדו הבקשה דנא.

הבקשה וטענות הצדדים

6.המבקשים עותרים למתן סעד זמני שימנע פעולה של הריסה או שינוי בבית הכנסת עד להכרעה בערעור. נטען, כי אי-מתן צו כאמור יגרום נזק בלתי הפיך לבית הכנסת. המבקשים טוענים כי בית הכנסת הוא מבנה ציבורי, ושתחילת עבודות הבנייה משמען הפסקת פעילותו. באשר לסיכויי הערעור, מציינים המבקשים כי רשם ההקדשות לא היה צד להליכים הקודמים, וכי עמדתו טרם נשמעה בבית המשפט. כן נטען כי הערעור מתבסס על טענות משפטיות באשר למשמעות והיקף ההתחייבויות החוזיות ובאשר לדוקטרינת מעשה בית דין, וכי מדובר בדחיית תובענה על הסף, שהיא צעד חריג על-פי הפסיקה. לבסוף, טוענים המבקשים כי ועד בית הכנסת אינו גוף כלכלי, ועל כן הם מבקשים שלא ייקבע ערבון גבוה כתנאי למתן הסעד.

7.הרוכשים טוענים שיש לדחות את הבקשה, ולחלופין להתנות מתן סעד זמני בערובה גבוהה ביותר ולמשך שנה בלבד. הרוכשים טוענים כי המבקש 1 כלל אינו אישיות משפטית, וכי המבקשת 2 אינה בעלת זכות עמידה בהליך. הרוכשים טוענים כי המבקשים חסרי ניקיון כפיים, ושאף מטעם זה אין להעניק להם סעד. הרוכשים מציינים כי קיימים שני הליכים נוספים בקשר עם המקרקעין שלא צוינו בבקשה – תביעת פינוי שהגישו הרוכשים לבית משפט השלום, ותביעה להכיר בזיקת הנאה במקרקעין שהוגשה לבית המשפט המחוזי על-ידי המבקשים. הליכים אלה עודם מתנהלים בפני בתי המשפט. לגופו של עניין, טוענים הרוכשים כי סיכויי הערעור נמוכים, בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות, ושיהוי כבד בהגשת התובענה והבקשה לסעד זמני. נטען כי מאחורי המבקשים מצויים שניים המחזיקים במקרקעין שלא כדין ומשכירים חלקים מהם לצדדים שלישיים למטרות חנייה, מטבח ועוד שימושים שאין בינם לבין בית כנסת כל קשר. לעניין מאזן הנוחות, הרוכשים מפנים להחלטת השופט דנציגר שדחתה את הבקשה לעיכוב הביצוע בערעור על פסק הדין שניתן בעתירה המינהלית המוזכרת לעיל. כן טוענים הרוכשים כי הבנייה לא תיצור מצב בלתי הפיך, וכי ממילא בית הכנסת מתנהל בקומה הראשונה בלבד. עוד טוענים הרוכשים כי הם נדרשו להוצאות משמעותיות עד כה, וכי הימשכות ההליך משמעו אובדן ההליך התכנוני עליו עמלו, בשים לב לתוקפו של היתר הבנייה. לטענתם, לפי חוות דעת מומחה שהוגשה בהליך שמתנהל בעניין הפינוי, הנזקים שייגרמו להם עקב עיכוב בבנייה עומדים על סך 499,222 ש"ח לשנה.

8.רשם ההקדשות הגיש אף הוא תגובה לבקשה, וטען כי לא לקח חלק בהליכים הקודמים וכי זוהי הפעם הראשונה שהוא מביא את עמדתו בפני בית המשפט. לעמדת הרשם, הסכם 1946 הוא הסכם נאמנות על-פי מהותו וטיבו, כאשר מהותה של הנאמנות היא מטרה ציבורית, ועל כן, על פני הדברים עשוי בית הכנסת להיות הקדש ציבורי. בנסיבות אלה, סבור הרשם כי יש לקבל את הבקשה ולמנוע דיספוזיציה בנכס הקיים.

9.לשלמות התמונה יצוין, כי ביום 5.9.2016 הוריתי על מתן צו ארעי המורה לרוכשים להימנע מלבצע כל שינוי בבית הכנסת או להפריע לפעילותו הסדירה עד למתן החלטה אחרת.

דיון והכרעה

10.לאחר העיון בבקשה ובתשובות לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, בכפוף להפקדת ערובה על-ידי המבקשים כמפורט להלן.

11.כידוע, בעל דין המבקש כי יינתן לו סעד זמני בערעור נדרש להראות כי לערעורו סיכויים טובים להתקבל וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו –שני תנאים מצטברים, שמתקיימת ביניהם "מקבילית כוחות" (ראו למשל: ע"א 6010/15

GBES

Ltd נ' אנגל משאבים ופיתוח בע"מ , פסקה 8 (1.11.2015); ע"א 7769/15 אנקורי נ' גל-ער , פסקה 7 (3.12.2015)) . משקל מיוחד ניתן לשיקולי מאזן הנוחות, ושיקול מרכזי הוא היכולת להשיב את המצב לקדמותו, אם הסעד לא יינתן והערעור יתקבל, בסופו של יום (ראו: ע"א 7145/14 פרייס נ' בנק אוצר החייל בע"מ , פסקה 9 (12.11.2014)).

על אף טענותיהם של הרוכשים, לא השתכנעתי כי הריסת הקומה השנייה של בית הכנסת ובנייה מעל הקומה הראשונה תהיה מהלך שניתן יהיה להשיבו בנקל לקדמותו, וטענותיהם של הרוכשים כי ממילא הקומה השנייה אינה משמשת בפועל לפעילותו של בית הכנסת אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. בנוסף, לוז המחלוקת נוגע לשאלות בנוגע לקומה השנייה – האם שמירתה היא חלק מההתחייבות החוזית, אם לאו. אף אין מקום ללמוד מן ההחלטה לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע בערעור המינהלי שהתקיים בפני בית משפט זה. בגדר אותו הליך נעשו קביעות בדבר השימוש בקומה השנייה של בית הכנסת, שאינן מענייננו כאן, וכן ניתן משקל לכך שבהליכים בערכאות הקודמות באותו עניין לא ניתנו צווי מניעה לעיכוב ההחלטות שהיו במחלוקת, מה שאין כך במקרה דנא. נוכח האמור דומני כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. אין לכחד, נראה שלרוכשים ייגרמו נזקים ממשיים מעיכוב נוסף של העבודות, שכבר עוכבו בשל הליכים קודמים בעניין. לכן יהיה על המבקשים, כתנאי לקבלת הסעד המבוקש על ידם, להפקיד ערובה כספית ממשית, וזאת בשים לב להערותיהם באשר לסכום בו יוכלו לעמוד, אך גם בשים לב לנזקיהם הצפויים של הרוכשים.

12.בנסיבות אלו, איני מוצא להידרש בהרחבה לטענות ביחס לסיכויי הערעור. עם זאת, אציין כי יש לתת את הדעת לכך שבית המשפט המחוזי דחה את התובענה על הסף, אמצעי שיש לנקוט בו אך במקרים חריגים (ראו ע"א 2582/09 גנאים נ' בית החולים רמב"ם , פסקה 12 (8.8.2010), וההפניות שם). כן יש לתת את הדעת – וזאת מבלי לטעת מסמרות בשאלת קיומו של מעשה בית דין בשאלות אלו – לכך שהטענות החוזיות והטענות בדבר קיומו של הקדש לא נידונו, בשום שלב, לגופן. בדומה לכך גם לא נדונה לגופה השאלה המתייחסת ליישום ההתחייבויות החוזיות ביחס למקרקעין על המהלך הקונקרטי שהרוכשים מבקשים לקדם, ובעיקר השאלה האם משמעות ההתחייבות היא לשמר גם את הקומה השנייה (למשל, מה פירוש התיבה "הבניין" בהסכם 1946, שאותו יש לקיים כבית כנסת). זאת ועוד, יש לתת משקל גם לעמדת רשם ההקדשות, שתמך בבקשה והדגיש כי עמדתו טרם נשמעה בהליכים הקודמים, וכי לשיטתו יש ממש, על-פניו, בטענות כי בית הכנסת הוא הקדש ציבורי – טענות שהן בעלות משקל מבחינת האינטרס הציבורי. נמצא כי בזהירות המתחייבת ניתן לומר שהערעור אינו משולל סיכוי, למצער באשר לשאלה האם נכון היה לדחות את התובענה על הסף. יתכן שמדובר באחד מאותם מקרים בהם מה שלכאורה נעשה על מנת לקצר את ההליך, יתברר כצעד שהביא להארכתו.

13.לפיכך, דין הבקשה להתקבל, בכפוף להפקדת ערובה על-ידי המבקשים.

הצו הארעי עליו הוחלט ביום 5.9.2016 ימשיך לעמוד בתוקפו עד להכרעה בערעור או עד למתן החלטה אחרת. זאת, בכפוף להפקדת סך של 175,000 ש"ח על-ידי המבקשים, במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית עד ליום 6.10.2016. לא יופקד הסכום האמור במועד, יפקע הצו הנ"ל. הערובה תשתמש לפיצוי הרוכשים על כל נזק והוצאה שיגרמו להם, אם יגרמו, כתוצאה ממתן הצו, אם הערעור יידחה או שהצו יבוטל מכל סיבה אחרת. תנאי נוסף לתוקפו של הצו, הוא הגשת התחייבות עצמית נוספת (הוגשה התחייבות ועד בית הכנסת באמצעות עמותת בית הכנסת שמצדה התחייבה באמצעות ה"ה מנחם אטל ויורם וינברגר, כך שכלל לא ברור אם זו התחייבות אכיפה) שהמתחייבים על-פיה יהיו ה"ה אטל ווינברגר עצמם. התחייבות זו תוגש אף היא עד ליום 6.10.2016, שאם לא כן יפקע הצו.