פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
עע"מ
1459/17
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקשת:
עיריית קרית ביאליק
נ ג ד
המשיבה:
מרב- מזון כל בע"מ
בקשה לעיכוב ביצוע
פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופטת ב' טאובר)
ב-עת"מ 70025-11-16, מתאריך 26.01.2017;
תגובת המשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע מתאריך 07.03.2017; הודעה מטעם המבקשת מתאריך
14.03.2017; בקשה למתן החלטה מתאריך 18.03.2018
בשם המבקשת:
עו"ד אבי גבאי;
עו"ד אסף גופר
בשם המשיבה:
עו"ד עמית גנס;
עו"ד מלכה אנגלסמן
החלטה
1.
בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופטת ב' טאובר ) ב-עת"מ 70025-11-16, וזאת עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת (להלן: עיריית קרית ביאליק או העירייה ) על פסק-דין זה.
אביא להלן בתמצית את הנתונים הדרושים להכרעה במכלול.
רקע עובדתי והליכים קודמים
2.
המשיבה הינה בעלים של סניף סופרמרקט הפועל תחת שם המותג "אושר עד", והמצוי במקרקעין הידועים כגוש 12581 חלקה 28 ברחוב הנס מולר 6 ב קריית ביאליק (להלן: הנכס ). במסגרת הפעלת הנכס על-ידי המשיבה מופקת במקום אשפה.
3.
מאחר ש עיריית קרית ביאליק איננה מפנה את האשפה – המשיבה מפנה, על חשבונה, באמצעות קבלן פינוי אשפה חיצוני את האשפה המצטברת ב נכס, וזאת החל מתאריך 01.10.2010.
4.
בתאריך 11.07.2016 המשיבה פנתה ל עיריית קרית ביאליק בבקשה בכתב, כי העירייה תפעל לפינוי הפסולת מ הנכס , בעצמה ועל חשבונה של העירייה , וכן ביקשה לשפותה בגין ההוצאות שהמשיבה שילמה, לקבלן פינוי אשפה חיצוני.
5.
בנוסף, בתאריכים: 13.10.2016 ו-02.11.2016 המשיבה שלחה מכתבי תזכורת לקבלת תשובת העירייה לפניית המשיבה. משלא נתקבלה תשובת העירייה לפניות הנ"ל – המשיבה הגישה את העתירה, מושא הבקשה, ובגדרה עתרה כי יוצא צו כנגד ה עירייה , המורה לה לפנות את כל האשפה והפסולת מ נכסה של המשיבה, בעצמה ועל חשבונה, וכן לשפותה בגין ההוצאות אותן שילמה המשיבה לקבלן פינוי אשפה חיצוני, החל מתאריך 01.10.2010.
6.
במסגרת העתירה הנ"ל, המשיבה טענה כי על העירייה קמה חובה, מתוקף תפקידה כרשות מקומית, לפנות את כל האשפה מ הנכס וזאת ללא כל תמורה מיוחדת, או ספציפית מהמשיבה. בתוך כך נטען, כי נושא פינוי האשפה נמנה על תפקידיה וחובותיה הבסיסיים ביותר של הרשות המקומית במתן שירותים לתושביה, והינו חלק מליבת השירותים בגינם נגבית ארנונה. זאת, לשיטתה, בהתאם להוראות הדין הרלבנטיות, ועיקרן סעיף 242 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות ) , וכן להלכה שנקבעה ב-בג"ץ 1756/10 עיריית חולון נ' שר הפנים (02.01.2013) (להלן: עניין עיריית חולון ),
והכל, לכל הפחות, עד להתקנתו של חוק עזר חדש, אשר יעמוד באמות המידה, שהותוו
ב עניין עיריית חולון , כך ש הע ירייה תוכל להטיל תשלומי אגרה נוספים על פינוי אשפה, במקרים שמצדיקים זאת.
7.
המבקשת טענה, מנגד, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי, וכן בשל חוסר סמכות עניינית. המבקשת טענה עוד כי דין העתירה להידחות גם לגופה, שכן, לשיטתה, העירייה פועלת בהתאם להוראות פקודת העיריות וחוק העזר והיא מפנה את האשפה באזור התעשייה בו מצוי הנכס פעמיים בשבוע. עוד נטען כי באזור התעשייה בו מצוי נכסה של המשיבה קיימות בעיות תכנוניות, כמו גם בעיות נגישות, שמקשות על הצבת כלי אשפה בכל אזור התעשייה. לבסוף נטען, כי ב עניין עיריית חולון נקבע כי חובה על העירייה לפנות את "האשפה הבסיסית" במסגרת השירותים שניתנים בעד תשלומי הארנונה הכללית ואילו "האשפה העודפת" חייבת בתשלום אגרה מתאימה. נטען, כי בנסיבות העניין, מש העירייה פועלת לפינוי האשפה באזור התעשייה פעמיים בשבוע, והיא אינה גובה אגרת אשפה מהעותרת ויתר המפעלים באזור התעשייה, הרי שלא ניתן להסיק מ עניין עיריית חולון לעניינה של העתירה דנן ואין כל הצדקה להפעלת ביקורת שיפוטית על פעולות ה עירייה בהקשר זה בהיותן סבירות.
8.
בתאריך 26.01.2017 בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד קיבל את העתירה בחלקה, בקובעו, בין היתר, כדלקמן:
" כל עוד לא תקבע העיריה את הקריטריונים לאבחנה בין אשפה רגילה לאשפה עודפת בחוק עזר עליה לפנות את כל האשפה, לרבות את האשפה מנכסה הספציפי של העותרת בעצמה, וזאת בכפוף לכך, כי העותרת תפעל להתקנת כלי אשפה בסמוך לנכס [...] הסעד השני לו עתרה העותרת בו ביקשה לקבל צו לפיו היא זכאית לשיפוי עבור התשלום בו נשאה החל מיום 01/01/10 בגין פינוי עצמי של האשפה מנכסה באמצעות קבלן פינוי אשפה חיצוני, נדחה מחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בסעד. העותרת תהיה רשאית לפעול בעניין זה לפי שיקול דעתה" ( שם , פיסקה 30).
9.
בתאריך 14.02.2017 עיריית קרית ביאליק הגישה לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד, ולצידו את הבקשה שבפני, בגדרה הוצא צו זמני לעיכוב ביצוע פסק הדין.
טענות הצדדים
10.
עיריית קרית ביאליק טוענת כי הסיכויים שערעורה יתקבל – גבוהים, שכן לשיטתה, בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד נפלו פגמים רבים. כך, למשל, העירייה טוענת כי הסמכות לקבוע מהיכן תפונה האשפה נתונה לה, ולא לבעל הנכס. העירייה טוענת גם כי בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד שגה משהתערב בשיקול דעתה של הרשות מבלי שהונחו בפניו נתונים מקצועיים, לרבות, חוות דעת מומחה באשר לאפשרויות פינוי האשפה.
לעניין מאזן הנוחות – עיריית קרית ביאליק טוענת כי המשיבה המתינה כשבע שנים עד להגשת העתירה, כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מטיל על העירייה "הוצאה כספית משמעותית", וכי מדובר בפסק דין שאיננו אופרטיבי בשים לב לאילוצים שאינם תלויים ב עירייה . נוכח האמור העירייה גורסת כי יש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד – עד למתן הכרעה בערעור.
11.
המשיבה טוענת מנגד, כי סיכוייו של הערעור להתקבל נמוכים. לטענת המשיבה, התנערות העירייה מחובתה הבסיסית, לשיטתה, לפינוי האשפה מ נכסה של המשיבה עומדת בניגוד לדין. המשיבה טוענת עוד כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהלייים הנכבד, מושא הבקשה, מצטרף לשורה ארוכה של פסקי דין דומים בהם נקבעה חובתה של הרשות לדאוג לפינוי האשפה מהנכסים שבתחומה, וכן לעתירות נוספות שהוגשו כנגד עיריית קרית ביאליק בעניינים דומים והתקבלו אף הן.
המשיבה טוענת בנוסף כי אין בכוח שיקולי מאזן הנוחות להם טוענת העירייה כדי להכשיר את המשך המצב הקיים. על אף האמור, המשיבה סבורה כי ככל שבית המשפט יחליט לקבל את הבקשה – הרי שעליו לאמץ את הפתרון שנקבע ב-בג"ץ 4279/15 סלע קפיטן נדל"ן בע"מ נ' שר הפנים (11.11.2015) (להלן: עניין סלע קפיטן ) ולהורות ל עירייה לפנות בינתיים את האשפה מ נכסה של המשיבה
בלבד , וזאת עד להכרעה סופית בערעור.
12.
בהחלטה מתאריך 12.03.2017 הוריתי למבקשת להודיע לבית המשפט, האם היא מסכימה להסדר שהוצע על-ידי המשיבה לפיו המבקשת תפנה את האשפה מנכסה של המשיבה בלבד , וזאת עד להכרעה בערעור, ובהודעתה מתאריך 14.03.2017 מסרה המבקשת כי אין באפשרותה להיענות להצעה.
התפתחויות נוספות
13.
ביני לביני ובמקביל לסוגיות העולות בערעור ובבקשה שבכאן נדונו בבית משפט זה גם תיקים אחרים שהציפו שאלות דומות ואשר עשויה להיות להם השלכה על ענייננו (ראו: פסק הדין ב-עע"מ 826/14 עיריית חיפה נ' מלונות דן וב-בג"צ 4279/15 סלע קפיטן נדל"ן נ' שר הפנים מתאריך 18.05.2017, ולאחרונה החלטה בתיקים הנ"ל מתאריך
15.03.2018 (להלן: ההחלטה בעניין חיפה ).
אעבור איפוא עתה לליבון הדברים.
דיון והכרעה
14.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שצורף אליהן, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות , בכפוף לאמור בפיסקה 19 שלהלן.
נימוקי להחלטה זו יובאו מיד בסמוך.
15.
לבעל דין שניתן פסק דין לטובתו קיימת בעיקרון זכות ליהנות מפירות זכייתו, ולפיכך הכלל הוא שעצם הגשת ערעור על פסק-דין לא תעכב ברגיל את ביצועו (ראו: תקנה 42 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 ). עם זאת בית המשפט רשאי לחרוג מן הכלל האמור ולהורות על עיכוב ביצוע, וכך יעשה, על פי רוב, מקום בו מתקיימים שני השיקולים הבאים :
האחד – שסיכויי ההצלחה של הערעור שהגיש טובים, ו השני – שמאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש העיכוב, במובן זה שביצוע מידי של פסק הדין יגרום לנזק בלתי הפיך, כאשר בין שני התנאים הנ"ל מתקיים יחס של מעין "מקבילית כוחות", כך שככל שסיכויי הערעור טובים יותר – ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות יטה לכיוון המבקש, ולהפך (ראו: עע"מ 7784/09 דקור רהיט (2000) בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז (27.07.2010); עע"מ 6101/09 אדם טבע ודין נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (21.09.2010); עע"מ 2668/15 מדינת ישראל נ' וייס (12.05.2015); עע"מ 6198/15 חברת מחצבות ורד בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל , פיסקה 16(14.02.2016)).
כאן יש להוסיף ולציין כי
כאשר מי שמבקש עיכוב ביצוע פסק דין הוא גוף ציבורי המופקד על שמירת האינטרס הציבורי – בגדר "מאזן הנוחות" בית המשפט רשאי לשקול גם את האינטרס הציבורי ואינטרסים של צדדים שלישיים (ראו: ע"א 1900/13 המועצה האזורית רמת נגב נ' נחום (05.05.2013); עע"מ 7344/16 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים (11.11.2016).
עתה אחיל את העקרונות הנ"ל על ענייננו.
16.
לעניין סיכויי הערעור – לא ארחיב את הדיבור כאן, שכן דומה כי הסוגיה שבמוקד הערעור מתקדמת לקראת פתרון, כאמור ב ההחלטה בעניין חיפה , שהמבקשת רשאית, כמובן, לפעול על פיה.
17.
באשר ל מאזן הנוחות דומה כי המבקשת לא ביססה את טענותיה בדבר נזק בלתי הפיך שעלול להיגרם לה מדחיית הבקשה – על תשתית ראייתית מוצקה, כנדרש (ראו: ע"א 303/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' דניאל (13.02.2000); בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח נ' פלוני (13.11.2006); ע"א 8602/12 מנחם נ' גולן (16.01.2013 ) ). יתרה מכך, הנזק העיקרי עליו המבקשת מלינה הינה נזק כלכלי בעיקרו (ראו: סעיפים 113-112 לבקשה), ולפיכך דומה כי אם המבקשת אכן תזכה בערעורה היא תהיה רשאית לבקש להיפרע בגין חסרון הכיס, ככל שתוכיח שנגרם לה כזה.
18.
סוף דבר: הבקשה נדחית ועל המשיבה לפנות את האשפה מנכסה של המשיבה בלבד החל מתאריך 01.05.2018, שאז לאחר תקופת התארגנות זו – יפקע תוקפו של הצו הזמני לעיכוב ביצוע פסק הדין שהוצא כאן.
המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בגין הבקשה בסך של 7,500 ש"ח.
ניתנה היום, ג' בניסן
התשע"ח (19.3.2018).
ש ו פ ט