ע"א 3793/98 עדי שביט נ. סמי רנרט

1.

בפני בקשה שכותרתה "בקשה להחלטת ביניים", למתן צו המונע מסירת דירה ברח' הירקון 278 בתל-אביב (להלן - הדירה) לידי המשיבים, ואת רישומה על שמם של המשיבים.

הרקע לסכסוך שבין הצדדים הוא כדלקמן: ביום 4.12.89 חתמו הצדדים על הסכם, על פיו מכר המבקש את הדירה למשיבים. המבקש עתר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו למתן סעד הצהרתי, לפיו הסכם המכר בטל, ואילו המשיבים תבעו את אכיפת ההסכם. בית-המשפט המחוזי נעתר לתביעת המשיבים, קבע שהסכם המכר מחייב והורה על אכיפתו. כנגד פסק-דין זה ערער המשיב לבית-משפט זה בע"א 6232/95, וערעורו נדחה. עם הגשת הערעור, ובטרם ניתן פסק הדין בו, הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין המחוזי. במסגרת בקשת עיכוב הביצוע, הגיעו ביניהם הצדדים להסכמה, על פיה תועבר הדירה לידי המשיבים ותרשם על שמם, כנגד הפקדת התמורה בעדה בידי בא-כוחם של המשיבים. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטת בית-משפט על-ידי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.

ההסכמה האמורה בין הצדדים לא בוצעה, כאשר כל אחד מהצדדים תולה את האשמה לכך ברעהו. עקב אי ביצוע ההסכמה, הודיע המבקש למשיבים על ביטול הסכם המכר, ושב ועתר לבית-המשפט המחוזי בת-אביב - יפו, בבקשה כי יצהיר כי הסכם המכר הופר על-ידי המשיבים, וכי הוא בוטל כדין. ביום 7.5.98, דחה בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט ד"ר ג' קלינג, את תובענת המבקש, על אף שקיבל את מרבית טענותיו בתובענה.

המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט זה, ובמסגרת הערעור הגיש את הבקשה שבפני.

2.אף שהדבר לא צויין בבקשה במפורש, נראה כי עניינה של הבקשה במתן סעד זמני לתקופת הערעור, אשר יורה על שמירת המצב הקיים עד להכרעה בערעור. לעניין זה טוענים המשיבים כי לא ניתן להורות על סעד זמני כאמור, וזאת משום שעל-פי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - התקנות), תנאי הוא למתן סעד כאמור כי ניתן סעד זמני בבית-המשפט קמא, אשר בוטל על ידי פסק הדין העומד לערעור. טענה זו אין בידי לקבל. ההלכה לעניין זה הינה כי בית-המשפט שלערעור מוסמך ליתן סעד זמני לשימור המצב הקיים, גם כאשר צו כזה לא ניתן תחילה בבית-המשפט קמא:

"הכלל הוא, כי כל שהדרגה הראשונה מוסמכת היתה לעשות, מוסמך גם בית המשפט שלערעור לעשות, אפילו קם הצורך במתן הסעד לראשונה בדרגת הערעור: בית המשפט שלערעור רשאי לנקוט בכל האמצעים הדרושים למנוע סיכול מטרת הערעור".

(י. זוסמן סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, 1995, בע'מ 866).

(ראו גם: ע"א 459/98 דן טורטן ואח' נ' ההתאחדות לספורט בישראל, פ"ד מג(4) 563, 566; בש"א 4159/94 לוקסמבורג יורם נ' בידרמן יחזקל , לא פורסם; בש"א 2966/96 אלי עטיה נ' עירית תל-אביב - יפו , לא פורסם)

שקלתי את התנאים למתן סעד זמני בערעור, כפי שהותוו בפסיקה, על רקע הנסיבות במקרה דנן. בהתחשב בעובדה כי בלב המחלוקת עומדת הדירה, שהעברתה לידי צד ג' עלולה לסכל את ביצוע פסק הדין בערעור אם המבקש יזכה בערעורו, הרי בלי לנקוט עמדה ביחס לסיכויי הערעור סבורה אני כי ראוי הוא ליתן סעד זמני אשר ימנע תוצאה זו. עם זאת, אין אני סבורה כי יש הצדקה למנוע את מסירת הדירה לידי המשיבים, ואת רישומה על שמם בלשכת רישום המקרקעין כמבוקש. בתצהירו הצהיר המבקש כי ידוע לו שבדעת המשיבים להעביר את הדירה לצד ג' לאלתר. נראה לי כי בנסיבות העניין, האיזון הראוי במאזן הנוחות שבין הצדדים הינו מניעת העברת הדירה לצד ג' או עשיית עיסקאות אחרות בה, אשר יהיה בהן כדי לסכל את הערעור שהוגש.

אשר על כן ניתן בזה צו זמני האוסר על המשיבים לבצע כל דיספוזיציה בדירה (פרט לשכירות בלתי מוגנת), וזאת עד למתן פסק הדין בערעור.

הערה על מתן צו זמני זה תרשם בלשכת רישום המקרקעין.

הוצאות בקשה זו בסך 10,000 ש"ח ישולמו בהתאם לתוצאות הערעור.