ע"א 3820-22 ע"א 3820-22

1.לפניי בקשה שנייה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט הבכיר ש' אטרש), מיום 7.4.2022, ב-ת"א 19250-09-17. במסגרת פסק הדין נדחתה תביעת המבקשים למתן פסק דין הצהרתי שעניינו בזכויות הבעלות במקרקעין הידועים כגוש 11092 חלקה 20 במושבה יקנעם (להלן: החלקה).

בקשה זו הינה, כאמור, בקשתם השנייה של המבקשים למתן סעד זמני בערעור. בקשתם הקודמת של המבקשים נדחתה על ידי חברי, השופט ע' גרוסקופף, בהחלטה מיום 18.8.2022 (להלן: ההחלטה הקודמת). מכיוון שבהחלטה הקודמת תוארה השתלשלות העניינים בהרחבה, אעמוד להלן על רקע הדברים בקצרה בלבד.

רקע הדברים וההליכים הקודמים

2.עניינה של הבקשה דנן בשני הליכים משפטיים המתנהלים בין המבקשים לבין המשיבים 10-7 (להלן: משפחות וקנין ויעקובי), באשר לזכויות הבעלות וההחזקה בחלקה. משפחות וקנין ויעקבי טוענות כי הן רכשו את זכויות הבעלות בחלקה, במלואן, מהמשיבים 5-1 ומהמשיב 11 (האפוטרופוס הכללי). המבקשים, לעומת זאת, טוענים כי הם בעלי הזכויות הקנייניות בחלקה מכוח החזקתם בקרקע במשך שנים רבות, ועל כן הקניית הזכויות בחלקה אשר הביאה למכירתן למשפחות וקנין ויעקובי – נעשתה שלא כדין.

3.לעניין הבקשה דנן רלוונטיים, כאמור, שני הליכים משפטיים שמתנהלים בין המבקשים לבין משפחות וקנין ויעקבי:

(-) תביעת המבקשים למתן סעד הצהרתי: ביום 10.9.2017 הגישו המבקשים, בבית המשפט המחוזי בנצרת, תביעה למתן סעד הצהרתי, נגד המשיבים שבכותרת – במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר כי הם בעלי זכויות הבעלות בחלקה (ת"א 19250-09-17; להלן: התביעה לסעד הצהרתי).

(-) תביעת משפחות וקנין ויעקבי לסילוק ידם של המבקשים: ביום 2.2.2017 הגישו משפחות וקנין ויעקבי, בבית משפט השלום בנצרת, תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידם של המבקשים מהחלקה (ת"א 5037-02-17; להלן: התביעה לסילוק יד).

לענייננו חשוב לציין כי ביום 23.10.2017 נעתר בית משפט השלום לבקשת המבקשים והורה על עיכוב ההליכים בתביעה לסילוק יד, עד להכרעת בית המשפט המחוזי בתביעה לסעד הצהרתי.

יוער כי בין המבקשים למשיבים בהליך דנן נוהלו שני הליכים משפטיים נוספים (ת"א 47767-07-13; ת"א 29164-03-16), שאוזכרו בהחלטה הקודמת (בפסקה 5), ואיני מוצא מקום לפרט אודותם כעת.

4.ביום 7.4.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את תביעת המבקשים לסעד הצהרתי. ביום 7.6.2022 הגישו המבקשים את הערעור במסגרתו הוגשה הבקשה דנן, על פסק הדין האמור.

בד בבד עם הגשת הערעור, הגישו המבקשים את הבקשה הקודמת למתן סעד זמני, בגדרה ביקשו כי ההליכים בתביעה לסילוק יד ימשיכו להיות מעוכבים עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק הדין שניתן במסגרת התביעה לסעד הצהרתי (בהינתן שעיכוב ההליכים עליו הורה בית משפט השלום שם היה רק עד להכרעת בית המשפט המחוזי בתביעה לסעד הצהרתי).

כאמור, בקשתם הקודמת של המבקשים למתן סעד זמני נדחתה בהחלטת השופט ע' גרוסקופף ביום 18.8.2022. אשר על כן, התביעה לסילוק יד שבה להתנהל כסדרה.

5.ביום 5.3.2023, בתום דיון, ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בתביעה לסילוק יד (כב' השופט א' רבהון), על יסוד הסכמת הצדדים. וכך נקבע בפסק הדין:

"על יסוד הסכמות הצדדים, אני דוחה את הבקשה למתן רשות להתגונן, ונותנן להסכמות הצדדים תוקף של פסק דין. אני מורה בזאת לנתבעים [המבקשים] לסלק ידם מן המקרקעים מושא ההליך, בתוך 21 ימים מהיום, ולא יאוחר מיום 26.3.2023 בשעה 23:00, ולהשיב את החזקה בהם לידי התובעים [משפחות וקנין ויעקבי] עד לאותו מועד כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. ככל שלא יפנו הנתבעים את האדמה שלטענתם הכניסו למקרקעין עד למועד הנ"ל, יהיה בדבר הצהרה כי האדמה שייכת לתובעים".

יוער כי בפרוטוקול הדיון נכתב, בשם ב"כ הצדדים, כך: "הצדדים יפעלו בהתאם לפסק הדין של בית המשפט העליון בערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בת"א 19250-09-17 [התביעה לסעד הצהרתי], וכמתחייב ממנו. התובעים [משפחות וקנין ויעקבי] יהיו רשאים לנהוג במקרקעין מנהג בעלים, ולא יהיה בכל פעולה שבה ינקטו כדי לבסס טענה של מצב בלתי הפיך, אם יתקבל הערעור בבית המשפט העליון, שיקבע לנתבעים זכויות במקרקעין".

6.המבקשים הגישו, לבית המשפט המחוזי בנצרת, ערעור על פסק הדין שניתן בתביעה לסילוק יד (ע"א 58669-03-23). בערעור נטען, בין היתר, כי לא הייתה בין הצדדים הסכמה לגבי מכלול תנאי פסק הדין, ובפרט לעניין מועד פינוי החלקה, וכן לעניין הקביעה לפיה "ככל שלא יפנו הנתבעים את האדמה שלטענתם הכניסו למקרקעין עד למועד הנ"ל, יהיה בדבר הצהרה כי האדמה שייכת לתובעים".

לצד הערעור האמור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (בתביעה לסילוק יד), אשר נדחתה בהחלטה מיום 26.3.2023 (כב' הרשם א' זגורי). הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתביעה לסילוק יד נדחה אף הוא וזאת בפסק דין מיום 18.4.2023 (כב' השופטים א' קולה (ס"נ); ד' צרפתי ו-ר' גלפז-מוקדי), על יסוד תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

הבקשה למתן סעד זמני בערעור

7.ביום 15.5.2023 פנו המבקשים בבקשה דנן למתן סעד זמני בערעור, בגדרה מבוקש כי בית משפט זה יורה על עיכוב פינוי החלקה על פי פסקי הדין בתביעה לסילוק יד, עד להכרעה בערעור דנן (שהוגש, כזכור, על פסק הדין בתביעה לסעד הצהרתי).

דיון והכרעה

8.דין הבקשה להידחות, בלא צורך לקבלת תגובתם של המשיבים, וזאת ממספר טעמים, שדי בכל אחד מהם להצדיק את דחייתה של הבקשה.

9.ראשית – נראה כי הבקשה הוגשה שלא במסגרת ההליך הנכון. לעניין זה חשוב לציין כי, לעת הזאת, הפעולה שהמבקשים עותרים למתן צו זמני למניעתה אינה נובעת מפסק הדין בתביעה לסעד הצהרתי (הוא פסק הדין נושא הערעור בהליך דנן) אלא מפסק הדין בתביעה לסילוק יד (ומפסק הדין שדחה את הערעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל).

כפי שהוסבר לעיל, עיכוב שמיעת הליך התביעה לסילוק יד, עד להכרעה בתביעה לסעד הצהרתי, הסתיים עם מתן פסק הדין בתביעה לסעד הצהרתי ודחיית הבקשה הקודמת לצו זמני במסגרת הערעור דנן.

בהליך התביעה לסילוק יד ניתן בינתיים פסק דין המורה על פינוי החלקה על ידי המבקשים ואף נדחה ערעור שהוגש על פסק דין זה.

ככל שחפצים המבקשים בצו לעיכוב ביצוע פסקי הדין הנ"ל עליהם לנקוט בהליכים המתאימים ובמרכזם בקשה למתן רשות לערער (ב-"סיבוב שלישי") על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדחה את ערעורם לעניין התביעה לסילוק יד (ואין אני מביע, כמובן, כל עמדה לעניין זה). המבקשים אינם יכולים לנסות ולהגיע לאותה תוצאה במסגרת הליך הערעור דנן.

10.שנית – הבקשה דנן אינה מנומקת כנדרש. כל שנכתב בבקשה הוא כדלקמן: "בנסיבות, כב' בית המשפט, מתבקש לעכב פינוי חלקה 20 בגוש 11092 במושבה יוקנעם, עד למתן פסק דין בערעור וככל שערעור המבקשים יידחה". המילה "בנסיבות" אינה מהווה הנמקה שיש בה כדי לבסס ולו באופן ראשוני ולכאורי בקשה לסעד זמני בערעור.

11.שלישית – ככל שבוחנים את ה-"נסיבות", ברי כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, על מבקש סעד זמני בערעור להראות כי סיכויי הערעור טובים, וכן שמאזן הנוחות נוטה לטובתו. בין שני העקרונות האמורים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר לשיקול מאזן הנוחות מקובל ליתן מעמד בכורה (ע"א 770/23 קרן נ' פלוטקין, פסקה 20 (27.3.2023)).

באשר למאזן הנוחות, אין לי אלא להפנות להחלטה שנתן השופט ע' גרוסקופף בבקשתם הקודמת של המבקשים ולאמץ את האמור בה:

"14. אשר למאזן הנוחות, הכלל שהשתרש בפסיקתו של בית משפט זה הוא שכאשר עסקינן בנכס מקרקעין, להבדיל מחיוב כספי, תגבר הנטייה להיעתר למתן הסעד הזמני, ככל שמדובר במקרקעין המשמשים למגורים או שהנם בעלי ערך מיוחד עבור המבקש (וזאת, להבדיל מנכס מקרקעין המשמש למסחר או השקעה), או כאשר עולה חשש כי נכס המקרקעין יימכר לצדדים שלישיים תמי לב, באופן שיאיין את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו. בענייננו, אין בפי המבקשים טענה כי הם מתגוררים בחלקה, אלא כל טענתם מתמקדת בכך שהם מחזיקים במקרקעין מזה שנים רבות. אף לא נטען על ידי המבקשים כי קיים חשש שמא הנכס יימכר לצדדים שלישיים. לפיכך, לא התרשמתי כי המבקשים הצליחו להראות כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך אם תידחה בקשתם."

באשר לסיכויי הערעור, הרי בכל הנוגע לערעור דנן, קבע השופט ע' גרוסקופף, בהחלטה הקודמת, כי: "המבקשים ניצבים בפני משוכה גבוהה" והנני מצרף את דעתי לדעתו. הואיל ולא הוגשה בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדחה את ערעורם של המבקשים על פסק הדין בתביעה לסילוק יד, לא אתייחס לסיכוייה של בקשה שכזו, אם תוגש.

12.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.