ע"א 386/00 ד"ר מוחמד אלקוטוב נ. חאלד אלקוטוב

השופט א' א' לוי:

המערער, ד"ר מוחמד אלקוטוב, והמשיב, חאלד אלקוטוב, הם אחים ובעלים משותפים של מקרקעין בנפת יריחו. המשיב התקשר עם חברה אמריקאית להקמתה של חברה נוספת לה היו אמורים להחכיר את המקרקעין של בעלי הדין, על מנת שיוקם עליו פרוייקט להפקתם של מים מינרליים ושיווקם. החברה נרשמה ברשות הפלסטינאית, ומתוך מניותיה הוקצו למשיב 42,000 מניות, ולחברה - 28,000 מניות.

בתאריך 1.3.97 נחתם הסכם בין המשיב למערער, מכוחו קיבל האחרון 15,000 ממניותיו של המשיב בחברה שהוקמה, ובתמורה שילם סכום של 125,000 דולר, וכן 5000 דולר עבור חלקו בהוצאות יסוד החברה, ו5500- דולר עבור חלקו בערובה שנתנה החברה להבטחתה של הלוואה שהועמדה לרשותה.

בתאריך 1.3.98 הודיע המערער למשיב על ביטול ההסכם בטענה שהמשיב הפר אותו בכך שלא העביר לו את המניות, וזה היה הבסיס לתביעתו להשבת הכסף ששילם, וכן לתשלום סכום הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם.

המשיב התגונן בטענה כי החטא להפרתו של ההסכם רובץ לפתחו של המערער דווקא, הואיל והוא פנה לבא-כוחה של החברה, עו"ד חרירי, בדרישה לתמורה נוספת עבור השימוש במקרקעין, דרישה אשר גרמה להחלטתה של החברה להקים את הפרוייקט במקום אחר.

בית המשפט המחוזי מצא כי המערער פעל שלא בתום-לב, ואת מסקנתו זו הוא ביסס על עדותו של עו"ד חריר, בה נתן אמון. בית המשפט הוסיף לענין זה, כי המערער במעשיו יצר אצל החברה חשש כי החוזה שלה עם המשיב לא יקוים, אך גם את המשיב לא פטר בית המשפט מאחריות לסיכולו של ההסכם שבין הצדדים, הואיל והוא תרם לכך כאשר לא העביר את המניות שתמורתן שולמה לו על ידי מערער.

במצב זה קבע בית המשפט, כי תרומתם של הצדדים להפרת ההסכם שקולה, וכן שנכון לקבוע כי הנחת הצדדים בעת חתימתם על ההסכם היתה שרק משיקום הפרוייקט על המקרקעין המשותפים, יכנס סעיף הפיצוי המוסכם לתוקף. לפיכך נקבע, כי אין המערער זכאי לפיצוי, ומאידך זכאי הוא להשבתו של הסכום ששולם על ידו, בתוספת ריבית דולרית בשיעור אשר אמורה לשקף את השימוש שנעשה בכספו ממועד התשלום ועד להשבה בפועל.

על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעורו של המערער וערעור שכנגד על ידי המשיב, אך במהלך הטיעון בפנינו הודיע בא-כוח המשיב שהוא חוזר בו מהערעור-שכנגד, ועל כן לא נעסוק בו.

באשר לערעורו של המערער, גם בו לא נוכל להושיט סעד, למעט ענין אחד המחייב תיקון כפי שיובהר בהמשך. החלטתנו להותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו, נובעת מכך שבבסיסו עומדת הכרעה בשאלות של עובדה ומהימנות, בהן ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. לא ראינו מקום לסטות מהלכה זו במקרה הנוכחי, ועל מנת להניח את דעת הכל אנו מבהירים, כי מסקנתנו זו מתבססת גם על בחינה מדוקדקת של פסק-דינה של הערכאה הראשונה והראיות שהיו בפניה. לענין זה נוסיף, כי לנוכח המחלוקת שפרצה בין בעלי הדין, רשאי היה בית המשפט המחוזי להניח כי עלולות להיות לה השלכות על מהימנות גרסתם של הצדדים, ומכאן שפנייתו לעדותו של עו"ד חרירי, היתה הגיונית ומתבקשת בנסיבותיו של תיק זה.

מכאן דעתנו, שבדין פסק בית משפט קמא כי יש להסתפק בהשבת כספו של המערער, וכך היא השקפתנו גם ביחס לפסיקת הריבית אשר ביחס אליה לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערבותנו. כאמור, בענין אחד נפל שיבוש, כאשר בית המשפט לא כלל בסכום החיוב שנקבע בפסק הדין סכום של 500 דולר, שלגביו לא היתה מחלוקת כי הוא שולם בשעתו על ידי המערער למשיב. לפיכך, ובצד דחייתם של הערעור והערעור-שכנגד, אנו מורים על תיקון חיובו של המשיב בפסק-הדין, והסכום אותו ישלם למערער יעמוד על סך של 135,500 דולר.

המערער ישלם למשיב הוצאות בערעור זה בסכום של 20,000 ש"ח, כולל מע"מ.