ע"א 3908/02 משה מזור נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לפטור מהפקדת ערבון ומאגרה, במסגרת בקשת הרשות לערער שבכותרת.

בדומה לרע"א 4602/02, החלטתי לפטור את המבקשים מאגרה, על מנת שלא לסגור בפניהם את דלתות בית המשפט.

אין בין הצדדים מחלוקת לעניין מצבם הכלכלי של המבקשים. עיקר המחלוקת נוגעת לקיומה של עילה מספקת, בבקשת הרשות לערער, למתן הפטור המבוקש. לעניין זה, הנטל הרובץ על בעל דין כבד יותר מן הנטל הרובץ עליו בבקשה לפטור מאגרה (ראו בש"א 329/90 אברך נ' גרוגר, פ"ד מד(2) 383). עולה, כי במרכז ההתדיינות שבפניי עומדת השאלה, האם מגלה בקשת הרשות לערער עילה, במידה מספקת לשם מתן הפטור המבוקש. לעניין זה, לאחר שקראתי את בקשת הרשות לערער, את החלטת בית משפט קמא נשוא הבקשה, ואת תגובת המשיבה, נראה לי כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. בדומה להחלטת בית משפט קמא נשוא רע"א 4602/02, בעיקרה, ניתנה החלטת בית משפט קמא על רקע החלטות קודמות, חלוטות, אשר הכריעו בטענות המבקשים ודחו אותן, בלא שהוצגו טענות משכנעות לסתור. גם כנגד שאר שיקוליו של בית משפט קמא לא הובאו טענות ממשיות על ידי המבקשים, במידה המצדיקה את הפטור המבוקש. התוצאה היא, כי איני סבור, כי בקשת הרשות לערער מעוררת טענה ממשית, במידה מספקת, המצדיקה את הפטור המבוקש מהפקדת ערבון.

לפיכך, דין הבקשה להידחות. עם זאת, נוכח השיקולים עליהם עמדתי ברע"א 4602/02, ובהם מצבם של המבקשים, העובדה שאין הבקשה מעוררת שאלה סבוכה באופן מיוחד, ולא כרוך בבירורה חומר רב, וכן נוכח העובדה שהמשיבה היא המדינה, ובהתחשב בכך שלא הוטלו על המבקשים הוצאות בבית משפט קמא, ניתן להסתפק בהליך זה בערבון בסך 3,000 ₪. המבקשים יפקידו סכום זה תוך 30 ימים מקבלת החלטה זו, ולא – תידחה בקשת הרשות לערער, בלא צורך בכל הליך נוסף.