ע"א 3955/09 מלכיאל שרבט נ. בכור שרבט

1.

אגב דיון בבקשה להפחתת ערבון, התעוררה השאלה כיצד ניתן להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי נשוא הערעור, האם בדרך של ערעור בזכות או שמא בדרך של בקשת רשות ערעור. המ דובר בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אברהם) בו הורה בית המשפט על עיכוב הליכים בהמרצת פתיחה שהגיש המערער, מכוחו של סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח–1968 (להלן-החוק). נפסק כי העניין נשוא המרצת הפתיחה הוא מן העניינים שהועברו להכרעת בורר לפי הסכם בוררות עליו חתמו בעלי הדין בהליכי ערעור בבית המשפט העליון וכי הסכם הבוררות עומד במלוא תוקפו.

2.

עמדת המערער היא כי מ דובר

בפסק דין עליו הוא יכול להגיש ערעור בזכות. לשיטתו, מ דובר

בפסק דין ולא בהחלטה בבקשה לעיכוב הליכים. זאת למד המערער, בין היתר, מכותרת ההחלטה, שהוכתרה "פסק דין". המערער מדגיש כי העניין נשוא הדיון אינו נוגע לבוררות אלא לביצועם של פסקי דין חלוטים מזה שנים רבות, בדרך של כינוס נכסים. לפיכך סבור המערער כי אין הצדקה לכרוך את עניין הבוררות יחד עם פסק הדין ובכך לשלול את זכותו היסודית של המערער לערעור. המערער טוען כי סעיף 38 לחוק לא חל במקרה דנן, שכן לא מ דובר במקרה בו ניתנה הכרעה על ידי בורר (כערכאה ראשונה) ולאחריה החלטה של בית המשפט המחוזי (כערכאה שניה). המערער טוען כי חל בעניינו הדין הכללי הקבוע בסעיף 41(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, לפיו על פסק דין של בית המשפט המחוזי בערכאה ראשונה ניתן ערעור בזכות לבית המשפט העליון.

3.

המשיבים, מנגד, סבורים כי היה על המבקש להגיש בקשת רשות ערעור תוך שלושים ימים ולא הודעת ערעור, כפי שעשה בפועל. זאת משום שעל החלטה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, בין אם היא מעכבת את ההליכים ובין אם לאו, ניתן לערער רק ברשות. המשיבים סבורים כי יש לסלק את כתב הטענות על הסף, שכן הוגש לאחר שחלפו למעלה משלושים ימים מעת שקיבל המערער את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

4.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובחומר שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי לא ניתן להשיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בדרך של ערעור בזכות. פסק הדין נשוא הערעור מושתת על סעיף 5 לחוק הבוררות.

כפי שנפסק לא פעם, "החלטה לפי סעיף 5 בין זו המעכבת הליכים ובין זו המסרבת לעכב הליכים, אינה יכולה להיות מובאת בפני ערכאת ערעור אלא ברשות" (ע"א 205/87 ס.מ.ל סוכנות מרכזית לביטוח נ' מגדל חברה לביטוח , פ"ד מג(4) 680). כך משום שעל החלטה המבוססת על סעיף 5 לחוק הבוררות חלה הוראת סעיף 38 לחוק האמור, לפיה הדרך להשיג על החלטה לפי חוק הבוררות היא בדרך של בקשת רשות לערער. אכן, הגישה שאומצה בפסיקה לעניין הוראת סעיף 38 היתה גישה מרחיבה. כך, בעניין ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר (לא פורסם, 5.8.2003) כתבה כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"סעיף 38 לחוק הבוררות חל הן על פסקי דין של בית המשפט הניתנים בהליכים המוגדרים במפורש בחוק הבוררות, והן על פסקי דין בעניינים אחרים של בוררות שאינם בגדר הליכים כאלה ובלבד שבמרכזם עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות. הדבר חל הן על הליכים שבטרם מתן פסק בורר, והן על הליכים לאחר נתינתו, הכל בהתאם לעניין".

בפרשה אחרת עמדה כב' השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) על היקף תחולתו של סעיף 38 לחוק, בציינה:

"על פי הוראותיו, החלטה של בית משפט לפי חוק הבוררות, תהא זו החלטה שהיא 'פסק דין' או החלטה שהיא 'החלטה אחרת', ניתנת לערעור ברשות בלבד. ברי כי באותם עניינים בהם מוענקת בחוק הבוררות סמכות דיון מפורשת לבית-המשפט (כגון: עיכוב הליכים בתובענה מפאת קיום הסכם בוררות; מינוי בורר; העברת בורר מתפקידו; הפעלת סמכויות עזר על-ידי בית-המשפט; אישור וביטול פסק בורר ועוד עניינים המנויים במפורש בחוק), הכרעתו של בית-המשפט מהווה החלטה "לפי חוק זה", ולפיכך הערעור עליה ברשות בלבד" (בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (לא פורסם, 25.9.2006)).

5.

פסק הדין במקרה דנן ניתן באחד העניינים בהם מוענקת בחוק הבוררות סמכות דיון מפורשת לבית המשפט, הוא עניין של עיכוב הליכים בתובענה מפאת קיום הסכם בוררות. החלטה של בית המשפט בעניין זה, בין אם היא אינה מסיימת את הדיון (כגון החלטה הדוחה בקשה לעיכוב הליכים) ובין אם היא מביאה לתום הדיון בבית המשפט, בשל עיכוב הליכים לנוכח קיומו של הסכם בוררות (ראו למשל ע"א 286/83 קמר נ'

רובינסון-ליפסקי , פ"ד לז(4) 245) היא החלטה "לפי" חוק הבוררות, ובהתאם לסעיף 38 לחוק, השגה עליה תיעשה ברשות בלבד. טענת המערער בהמרצת הפתיחה לפיה נושאה של המרצת הפתיחה הנו לבר-בוררות אינה הופכת את ההחלטה להחלטה חיצונית לחוק הבוררות שתוצאתה קיום ערעור בזכות לפי סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט.

אשר על כן, ההליך שהוגש כערעור בזכות יימחק מן הרישום. המערער ישלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ₪.