ע"א 3974/12זוהדי אלמצרי נ. מדינת ישראל

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, נחה דעתנו כי לא נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לא עלה בידי המערער להוכיח כי הוא נורה שלא במסגרתה של פעולה מלחמתית החוסה תחת סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים, המעניק למדינה חסינות מאחריות בנזיקין שעה שמדובר בפעולה מלחמתית שבמהלכה אירע הנזק.

משכך, לא צלח המערער את המשוכה הראשונה הניצבת בפניו ומשכך גם אין לכאורה מקום לבחון אם כוח צה"ל שירה במערער התרשל.

אמנם, המערער הגיע לעבודתו, כטכנאי חברת התקשורת הפלסטינית, בבית ספר בעיר שכם כשהוא לבוש במדי החברה ונורה, בעודו עובד על גג המבנה, על ידי חיילי יחידה מיוחדת של צה"ל שהוצבה בעיר שכם ובסביבותיה כדי להתמודד עם פעילויות טרור שונות, שסברו כי הוא ועובד נוסף הם מחבלים המתכוונים לחבר ולהפעיל מטען חבלה. ואולם, נוכח ההלכה שיצאה תחת ידו של בית משפט זה בפסקי דין רבים ולאחרונה בע"א 1459/11 עזבון חרדאן ז"ל נ' מדינת ישראל (16.6.2013), אף אם לא היו חיילי הכוח נתונים בסכנה מיידית, הרי שיש לבחון את רכיב הסכנה בחינה אובייקטיבית "מרוככת" על פי הנסיבות הקונקרטיות של האירוע על רקע אירועי האינתיפאדה השניה, בה נאלצו חיילי צה"ל לפעול בתוך אזורים מיושבים בצפיפות כשאירועים קודמים וכשמידע מודיעיני עדכני מלמדים על חשש מוחשי לפעילות טרור.

הצענו למערער לחזור בו מערעורו ובמקביל הצענו כי המשיבה תמחל על ההוצאות שנפסקו לזכותה בבית המשפט קמא. ואולם, הצעתנו נדחתה על ידי המערער ומשום כך אין המשיבה מחוייבת לפעול על פי הצעתנו.

אשר על כן, פסק דינו של בית המשפט קמא יעמוד בעינו, לרבות המלצתו לשקול מתן פיצויים לפנים משורת הדין למערער.

הערעור נדחה. אין צו להוצאות בערכאה זו.