ע"א 3997/99 שטייניץ הנדסת תאורה בע"מ נ. מדינת ישראל-משרד האוצר - החשב הכ

1.בית המשפט המחוזי דחה תובענה לביטול זכייתה של משיבה מס' 3 (להלן: נגה) במכרז ולהצהיר על זכייתה של המבקשת (להלן: שטייניץ) או על בטלות המכרז. פסק-הדין ניתן במסגרת בקשה לסעד זמני, לאחר שהצדדים הסכימו שההחלטה בבקשה לסעד הזמני תכריע את גורל התובענה.

על פסק-הדין הוגש ערעור לבית משפט זה ובקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, לאחר שבית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע פסק הדין רק עד להגשת הערעור.

2.ב"כ המשיבה 1 (להלן: המדינה) העלתה טענה טרומית והיא, כי הבקשה לבית משפט זה צריכה להיות בקשה לסעד זמני בערעור (תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-) ולא בקשה לעיכוב ביצוע (תקנה 467). אכן, אף שעניינה של תקנה 471 אחוז ושלוב בעניין תקנה 467, יש להבחין ביניהן לעניין הפעלתן. [בענייננו, ספק אם עיכוב ביצוע פסק הדין יכול לסייע למבקשת מאחר ואין מדובר בסעד זמני שבוטל ומבקשים לעכב ביטולו עד פסק הדין בערעור]. אילו עוכב פסק הדין, ספק אם היה בכך כדי לתת בידי המבקשת סעד אופרטיבי המונע מן המדינה להמשיך בהתקשרותה עם הזוכה במכרז על פי החלטת ועדת המכרזים, מאחר ועיכוב הביצוע אינו מחזיר על כנו צו מניעה ואינו מעניק כזה. יש להניח כי המדינה, בעלת המכרז, היתה מכבדת צו עיכוב ביצוע, שיש בו משום התליית החלטת בית המשפט, אילו ניתן כזה. על כל פנים, רואה אני את הבקשה כבקשה לסעד זמני עד לערעור ואדון בבקשה לגופו של עניין.

3.ראוי לציין בפתח דברי, כי נגה, הזוכה במכרז, לא התייצבה לדיון בבית המשפט המחוזי וגם לא בבית משפט זה כדי להגן על זכייתה, על אף שהוזמנה. הדבר מעורר תמיהה שלא ניתן לבררה לאשורה בהליך זה. המדינה, בעלת המכרז, היא זו המגנה על המכרז ועל זכיית נגה בו וזכותה לעשות כן, באשר יש למדינה אינטרס מובן להמשיך במימושו של המכרז הכרוך בתקציבים משמעותיים וכל השתהות בביצועו, גורמת לה - לפי הטענה - נזקים אדירים.

4.אין מחלוקת בין הצדדים כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בקובעו כי הערבות שניתנה על ידי נגה לקתה בכך שלא כסתה את התקופה שנדרשה לכסות, וכי פגם זה היה עליו ליחס לערבות שסופקה על ידי המשיבה 3 (להלן: אופיר). לטענת שטייניץ, יש בכך כדי לפסול את הצעת אופיר, באופן שאם הצעת נגה תימצא לקויה, תזכה שטייניץ במכרז. ב"כ הצדדים ביקשו לציין, כי אין בהכרה בטעות זו לפגוע בטענותיהם האחרות וכי אין לטעות זו השלכה על העניין לגופו.

5.טענתה המרכזית של שטייניץ היא, כי נגה לא עמדה בתנאי סף שדרש נסיון קודם לפחות בשלשה פרוייקטים בהיקף של 750,000 ש"ח כל אחד. מבין הפרוייקטים אותם ציינה נגה, נותרו לאחר פסילת חלק מהם על-ידי הוועדה, רק שני פרוייקטים ולא שלושה. אחד מהם פוצל על ידי המדינה לשניים באופן מלאכותי ומבלי שהזוכה עצמה בקשה זאת. בדרך זו ועל ידי קבלת מסמכים נוספים שלא כדין ו"מתיחת" הסכום כלפי מעלה על-ידי הוספת מע"מ, נזקף חלק מהסכום שהתייחס לפרויקט אחד, לפרוייקט שני וכך הגיעו למסקנה כי נגה עמדה בדרישה של 3 פרוייקטים בסכום של 750,000 ש"ח כל אחד. דרך זו - לפי הטענה - פסולה היא ויש לקבוע שלא נתקיימו דרישות המכרז בכל הנוגע לנסיונה של נגה בעבר.

6.לאחר שמיעת טענות ב"כ הצדדים בעל פה כהשלמה לטיעוניהם בכתב, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום ליתן סעד זמני המעכב את כל הפרוייקט נשוא המכרז, עד לערעור.

שטייניץ לא השכילה לשכנע במידת השכנוע הדרושה לצורך קבלת סעד זמני, כי בידיה סיכוי להביא לביטול זכייתה של נגה או להכרזה על שטייניץ כזוכה במכרז, או לביטולו של המכרז. בשלב זה, ועל פי החומר שהוצג לבית המשפט, אין לומר כי קביעותיו של השופט קמא בענין ניסיונה הקודם של נגה, תלויות על בלימה וכי טובים הסיכויים לקעקעם בערעור. זכייתה של שטייניץ במכרז אילו נגה נפסלה, מוטלים בספק משום הערבות הבלתי צמודה שהגישה, על אף טענתה שהמדינה ויתרה על הצמדה בשלב מאוחר יותר.

שאלות אלה תבחנה בערעור אם שטייניץ תעמוד עליו, ואין די בהן כדי לזכותה בסעד זמני, מה עוד שמאזן הנוחות נוטה באופן ממשי לטובת המדינה.

הבקשה נדחית.

המבקשת תשלום למדינה הוצאות בסך 10,000 ש"ח.

אין צו להוצאות לטובת אופיר.