ע"א 4023/13 יהודה פיחוטקה נ. פז חברת נפט בע"מ

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' אטדגי ), שבו חויב המבקש לשלם למשיבה סך של כ-2.6 מיליון ש"ח.

תמצית העובדות וההליכים

1.

המשיבה (להלן: פז ) היא הבעלים של תחנת תדלוק (להלן: התחנה ). התחנה הופעלה מאז שנת 1972 בידי חברת "תחנת תדלוק ושרותים צבר בע"מ" (להלן: צבר ), וקודם לכן בידי מייסדי צבר (להלן: המייסדים ). בשנת 1974 רכש המבקש את רוב מניות צבר, וכיום הוא בעל השליטה המלאה בה. החל מסוף שנת 1978 הופעלה התחנה בידי שותפות, שהשותפים בה היו צבר וחברה נוספת בשם "ישעיהו גלאי ובניו בע"מ" (להלן: השותפות ).

2.

מספר הסכמים שנחתמו בין המעורבים לאורך השנים הסדירו את פעילות התחנה ואלה הרלוונטיים לענייננו: בשנת 1971 נחתם הסכם בין פז לבין המייסדים (להלן: ההסכם הראשון ) וכן הסכם קמעונאי. בשנת 1972, עם הקמת צבר, נחתם הסכם קמעונאי שני, שבו אימצה צבר את כל התחייבויות המייסדים שבהסכם הראשון. בשנת 1974, לאחר שהמבקש רכש את מניות צבר, נחתמה "תוספת להסכם משנת 1972", שלפיה המבקש ובעל מניות נוסף יבואו בנעלי בעלי המניות הקודמים בכל הקשור להסכם הראשון. באופן אישי חתם המבקש על שני מסמכים נוספים: מסמך הנושא את הכותרת "העברת זכויות בחברת תחנת תדלוק ושירותים צבר בע"מ", שבו קיבל על עצמו "את כל הערבויות וההתחייבויות האישיות" של בעלי המניות הקודמים כלפי פז (להלן: כתב ההתחייבויות ); וכתב ערבות שבמסגרתו ניתנה ערבות למילוי חובותיה של צבר כלפי פז (להלן:

כתב הערבות ).

3.

בחודש מרץ שנת 2000 פנתה פז לשותפות, הודיעה לה על הפסקת ההתקשרות, ודרשה ממנה לפנות את התחנה עד לחודש פברואר 2001. השותפות לא פינתה את התחנה כנדרש, ופז הגישה נגדה תביעת פינוי שהתקבלה (להלן: פסק דין הפינוי ). בעקבות פסק הדין, פינתה השותפות את התחנה במספר שלבים שהאחרון שבהם בשנת 2006. בשנת 2005 הגישה פז נגד השותפות תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהעיכוב בפינוי. בשנת 2009 ניתן פסק דין על סך של 2,635,862 ש"ח לטובת פז. השותפות לא פרעה חוב זה, ובשנת 2011 פז הגישה נגד השותפים ונגד המבקש תביעה בסדר דין מקוצר. התביעה כוונה נגד המבקש בגין כתב הערבות שעליו חתם. ביום 30.4.2012 ניתן בהסכמה פסק דין נגד השותפות, ונותרה לבירור התביעה נגד המבקש.

4.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' אטדגי ) דחה את טענות ההגנה של המבקש וקיבל את התביעה בקובעו כי נוסחו של כתב הערבות מוביל למסקנה שהמבקש נטל על עצמו לערוב לכל חיוב עתידי של צבר כלפי פז; כי אין בנוסח ההסכמים המאוחרים שנחתמו כדי לגרוע מחיוב זה; כי אין לקבל את טענת המבקש שלפיה הערבות חלה רק על אשראי שניתן לרכישת דלק בלבד, ולא לחובות אחרים; ולבסוף דחה את טענת ההתיישנות שהעלה המבקש מהטעם שהיא לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. המבקש חויב אפוא לשלם למשיבה את הסכום שבפתח החלטה זו וכן שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט בסך של 25,000 ש"ח.

5.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ובד בבד הגיש את הבקשה דנן לעיכוב ביצוע פסק הדין. המבקש טוען כי סיכויי הערעור טובים. לשיטתו, שגה בית המשפט באופן שבו פירש את כתב הערבות אשר לדבריו ניתן להבטחת תשלום לדלק שסיפקה המשיבה באשראי, ולא להתחייבויות אחרות. עוד נטען כי מחומר הראיות עלה שכתב הערבות בוטל בהסכמה בין הצדדים בשנת 1979; וכי היה על בית המשפט לקבל את טענת ההתיישנות. כמו כן נטען כי קיום פסק הדין – בסכום העולה על 2.6 מיליון ש"ח – ימוטט אותו מבחינה כלכלית ויגרום לו נזק בלתי הפיך.

התבקשה תשובה המשיבה. זו טוענת כי סיכויי הערעור נמוכים; וכי יש לדחות את הבקשה משום שהמבקש לא מסר תמונה מלאה בדבר מצבו הכלכלי המאפשר לו לפרוע את החוב. כמו כן נטען כי נוכח מצבה הכלכלי של המשיבה, אם הערעור יתקבל לא תהיה מניעה להשיב את המצב לקדמותו.

6.

כידוע, הכלל הוא כי אין מעכבים ביצועו של פסק דין שהוגש עליו ערעור אלא בכפוף להתקיימותם של שני תנאים: שיש לערעור סיכוי טוב להתקבל ושמאזן הנוחות נוטה לעכב את הביצוע. שני תנאים אלה מקיימים ביניהם "מקבילית כוחות" במובן זה שככל שיוכיח המבקש שייגרם לו נזק בלתי הפיך, כך יש למעט בדרישה הנוגעת לסיכויי הערעור וההיפך (ראו, למשל, ע"א 5671/11ג אנדרסון מדיקל בע"מ נ' אוניפארם בע"מ , פסקה 8 (1.9.2011)). לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיבה, באתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. המבקש לא הניח בבקשתו תשתית ולו לכאורית לכך שייגרם לו נזק בלתי הפיך אם הביצוע לא יעוכב. כל שטען המבקש בתצהיר התומך בבקשתו הוא שהוא חב מכוח כתב ערבות שעליו חתם לטובת בנק הפועלים סך של כ-860,000 ש"ח. לבקשה צורף מסמך המעיד כי החובות וההתחייבויות שהמבקש ערב להן במשכון עומדות על סך של 793,288 ש"ח, ולא כפי שנטען בתצהיר (המסמך נערך ביום 3.3.2013). המבקש אף לא צירף כל תיעוד אחר בדבר מצבת נכסיו, ומתשובת המשיבה עולה כי רשום על שמו נכס ברמת אביב שאינו משמש למגורים; וכי לאחרונה הוא מכר נכס נוסף שהיה רשום על שמו. די בכך שלא הוצגה כל תשתית לנזק בלתי הפיך שייגרם למבקש כדי להצדיק את דחיית הבקשה, וזאת אף בלא להידרש לתנאי הנוגע לסיכויי הערעור.

7.

הבקשה נדחית אפוא. המבקש ישא בשכר טרחת בא כוח המשיבה בסך של 5,000 ש"ח.