ע"א 4034/09 אמיר בן יוחאי נ. יהב יעוץ הדרכה פיתוח ארגוני בע"מ

הערעור שבכותרת מופנה נגד פסק-דין של בית המשפט המחוזי מרכז, שבו נדחתה תביעתו של המערער למתן פסק-דין הצהרתי שלפיו אין תוקף להסכם בין הצדדים שבו נכללה תניית-בוררות. תביעתו-זו של המערער הוגשה לאחר שנפתח הליך בוררות בין הצדדים בעקבות פנייתה של המשיבה 1 למוסד לבוררות עסקית (המשיב 3) ומינויו של עורך-הדין בן-דוד (המשיב 2) כבורר, הכול בהתבסס על תניית-הבוררות שבהסכם. הבקשה שלפניי, מטעם המשיבה 1, היא לסילוק הערעור על-הסף בשל שלפי סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), לא עומדת למערער זכות ערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה לסילוק על-הסף להתקבל.

סעיף 38 ל חוק הבוררות

קובע כי "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט תשי"ז-1957".

הוראה זו, הקובעת כי ערעור על החלטה של בית המשפט לפי חוק הבוררות

טעון רשות, חלה בין שמדובר בהחלטה המכריעה באופן סופי בתובענה בין שמדובר בהחלטה אחרת. "... החלטה של בית משפט לפי חוק הבוררות , תהא זו החלטה שהיא 'פסק דין' או החלטה שהיא 'החלטה אחרת', ניתנת לערעור ברשות בלבד" ( בש"א 4936/06

ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (לא פורסם, 25.9.2006)). מדובר אפוא בדין מיוחד הסוטה מכללי הערעור הרגילים במשפט האזרחי, המבחינים בין פסק-דין (של ערכאה דיונית) שעליו ניתן לערער בזכות, לבין "החלטה אחרת" שאין משיגים עליה אלא ברשות.

בפסיקת בית המשפט העליון פורשה הוראת סעיף 38 בהרחבה. נקבע, כי הוראה זו חלה לא רק על החלטות בענייני בוררות המנויים במפורש ב חוק הבוררות , אלא גם על "החלטות חיצוניות" הנוגעות בענייני בוררות אך ניתנות במסגרת תובענה עצמאית שהוגשה בסדר דין רגיל ( ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז (5) 933 (2003)). וכך נפסק באותה פרשה:

יוצא מכך כי סעיף 38 ל חוק הבוררות

חל הן על פסקי דין של בית המשפט הניתנים בהליכים המוגדרים במפורש בחוק הבוררות, הן על פסקי דין בעניינים אחרים של בוררות שאינם בגדר הליכים כאלה, ובלבד שבמרכזם עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות. הדבר חל הן על הליכים שבטרם מתן פסק בורר הן על הליכים לאחר נתינתו - הכל בהתאם לענין" (שם, בעמ' 945).

בענייננו, ההליך בבית המשפט המחוזי נסב על תביעתו של המערער להכריז על היעדרו של הסכם תקף בין הצדדים, ועל בטלותם של הליכי הבוררות ומניעת המשך קיומם. במילים אחרות, החלטתו של בית המשפט המחוזי עסקה בתוקפו של ההסכם בין הצדדים הכולל תניית-בוררות, זאת לצורך הכרעה בשאלת קיומו של בסיס נורמטיבי להליך הבוררות ובשאלת סמכותו של הבורר. ודוק: פסק-הדין של בית המשפט המחוזי עוסק בשאלת תוקפו של ההסכם (הכולל סעיפים נוספים מעבר לתניית הבוררות), אולם זאת לצורך הכרעה בשאלה האם יש להמשיך ולקיים את הליך הבוררות שבמסגרתו מתברר הסכסוך לגופו. משמע, הרקע להגשת התובענה על-ידי המערער לבית המשפט המחוזי היה קיומו של הליך בוררות, המוטיבציה הייתה לחסום ולמנוע את הליך הבוררות, והמשמעות של פסק-הדין של בית המשפט המחוזי היא ניתובו של הסכסוך חזרה למסגרת הדיונית של הליך בוררות.

עולה מן המקובץ כי מדובר כאן על הליך הקשור בזיקה עניינית הדוקה לענייני בוררות הנדונים לפי חוק הבוררות, וכפי שנקבע באחת הפרשות, "שאלות בדבר תוקפו של הסכם הבוררות ולגבי סמכותו של הבורר מצויות בליבה של ענייני בוררות" (ע"א 1153/08 מרכז להחדרת ערכים "עוללים" נתניה נ' אהרוני (לא פורסם, 24.11.2009); ראו גם עניין גרוס הנ"ל, בעמ' 945). יצוין כי פרשנות זו – המכניסה את ההחלטה בענייננו לגדרי הוראת סעיף 38 – עולה בקנה אחד עם התכליות של מוסד הבוררות כפי שפורטו בפסיקת בית משפט זה (ראו גם עניין ארוך הנ"ל).

התוצאה היא כי ההליך שבכותרת, שהוגש כערעור בזכות, יימחק מן המרשם. שאלה אחרת היא עיתוי הגשת הבקשה שלפניי. בעניין זה מקובלת עלי טענתו של המערער כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, לאמור: בתאריך 23.8.2010, כאשר הערעור הוגש בתאריך 12.5.2009, צו הסיכומים ניתן בתאריך 22.6.2009, ובינתיים הספיק המערער להגיש את סיכומיו. בשיהוי זה אין כדי ליצור יש מאין זכות ערעור, אך יש בו כדי להצדיק שלילת פסיקת הוצאות לטובת המשיבה 1. איני מביע כל דעה באשר לשאלה אם יש מקום להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי. אם תוגש בקשה כזו, היא תידון כמקובל.