ע"א 4070/98 טובה צרפתי נ. אסתר עובדיה

בפני בקשה למחיקת הערעור על הסף מן הטעם שנדרשה רשות להגשתו.

ואלו עיקרי העובדות הצריכות לעניין:

ביום 15.2.96 ניתן על ידי בית המשפט קמא פסק דין בתובענה שהגישו המערערות נגד המשיבים, במסגרתו חויבו המשיבים לשלם למערערות פיצויים בגין הפרת חוזה.

בפסק דין זה קבע בית המשפט קמא, כי הצדדים רשאים לנסח פסיקתא לאחר חישוב הסכום המדויק שנותר לתשלום, על-פי קביעותיו בפסק הדין.

המערערות הגישו לבית המשפט פסיקתא אשר הוכנה על ידי מומחה מטעמם, וביום 2.4.96 נחתמה על ידי בית משפט קמא הפסיקתא שהגישו המערערות.

כעבור למעלה משנה וחצי הגישו המשיבים בקשה לתיקון הפסיקתא, וביום 25.3.98 הורה בית המשפט קמא על ביטול הפסיקתא שניתנה על ידו, ונתן פסיקתא חדשה בהתאם לחישוב שערך לאחר עיון בתחשיבים שהגישו הצדדים.

המערערות הגישו בקשה לביטול החלטה זו, ובהחלטתו מיום 24.5.98 דחה בית המשפט קמא את בקשתן.

ביום 28.6.98 הגישו המערערות לבית משפט זה ערעור על החלטות בית המשפט קמא מיום 25.3.98 ומיום 24.5.98.

בבקשה שבפני טוענים המשיבים, כי ההחלטה מיום 25.3.98 הינה "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון קבלת רשות. לחילופין, טוענים המשיבים כי דין הערעור להימחק מהטעם שהוגש לאחר שחלפו 45 יום ממועד המצאת ההחלטה למערערות.

בתגובתן לבקשה טוענות המערערות, כי החלטתו של בית המשפט קמא מיום 25.3.98 הינה פסק דין חדש, אשר הערעור עליו הוא בזכות, והוא הדין לגבי ההחלטה מיום 24.5.98. לחילופין, טוענות המערערות כי יש להאריך להן את המועד להגשת הערעור עד להגשתו בפועל.

השאלות הניצבות בפני הן שתיים:

ראשית, האם החלטותיו של בית המשפט קמא הן בבחינת פסק דין, אשר הערעור עליהן הוא בזכות, או שמא מדובר ב"החלטות אחרות", אשר הערעור עליהן טעון קבלת רשות. שנית, בהנחה שלמערערות נתונה זכות ערעור על החלטות אלו, או על אחת מהן, עולה השאלה האם הוגש הערעור במועד.

אדון תחילה בשאלת סיווג החלטתו של בית המשפט קמא מיום 25.3.98.

בעניין זה מקובלת עלי עמדת המערערות, כי החלטה זו הינה פסק דין ולא "החלטה אחרת".

המדובר בהחלטה שניתנה במסגרת בקשה לתיקון הפסיקתא שהגישו המשיבים לבית המשפט קמא. בית המשפט קמא נענה לבקשה והורה על ביטול הפסיקתא שניתנה על ידו, מן הטעם שהוצאה בטעות או בהטעיה, ולפיכך נתן פסיקתא מתוקנת, במסגרתה ערך חישוב מחדש של סכום הפיצויים.

כיוון שלפסיקתא החדשה יש נגיעה לחיובים שנקבעו בפסק-הדין מיום 15.2.96, הרי שמדובר בפסק דין חדש, ולכן הערעור עליו הוא בזכות.

שונה הוא הדין באשר להחלטתו של בית המשפט מיום 24.5.98.

החלטה זו ניתנה בבקשת המערערות לבחון מחדש את החלטת בית המשפט קמא מיום 25.3.98. בית המשפט קמא דחה בקשה זו בקובעו כי אינו יכול לדון מחדש בהחלטתו, ואם נפלה טעות בידו, הדרך לתקנה היא על ידי הגשת ערעור על החלטתו.

החלטה זו של בית המשפט ניתנה לאחר פסק דין ואשר על כן הינה "החלטה אחרת", אשר הערעור עליה טעון קבלת רשות (ראה: בש"א 2832/90 לוי נגד לוי , פד"י מד(4) 212).

אין המדובר בהחלטה לתיקון טעות בפסק הדין שהערעור עליה הוא בזכות, ומכל מקום נפסק כי זכות הערעור על החלטת בבקשה לתיקון פסק דין נתונה רק במקרה שבית המשפט נעתר לבקשת התיקון, ואילו במקרה בו דוחה בית המשפט בקשה לתיקון פסק הדין, אין זכות ערעור על ההחלטה כחלק מן הפסק (בש"א 2832/90 הנ"ל; ע"א 332/93 חסן אבו-האני נגד מ"י , פד"י מח(1) 286).

במקרה זה, דחה בית המשפט את בקשת המערערות לתיקון חוזר של הפסיקתא, ולכן המדובר ב"החלטה אחרת", אשר הערעור עליה טעון קבלת רשות. לפיכך, היה על המערערות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו תוך 30 יום מיום קבלתה, דבר שלא נעשה.

נותר לי עוד לבחון האם הערעור על החלטת בית משפט קמא מיום 25.3.98 הוגש במועד.

המערערות לא ציינו בהודעת הערעור שהוגשה על ידן מהו המועד בו הומצאה להם החלטת בית המשפט קמא, אלא שמהעובדה שהגישו בקשה לביטול החלטה זו ביום 1.4.98, עולה שבמועד זה כבר הומצאה להם ההחלטה. מכאן שהמועד להגשת הערעור על החלטה זו חלף ביום 24.5.98 (בהתחשב בפגרת הפסח אשר אינה באה במניין הימים להגשת הערעור), ואילו הערעור הוגש רק ביום 28.6.98.

המערערות לא הביאו בפני טעם כלשהו שיש בו להצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור מטעמם, ולכן אין לי מנוס אלא מלהורות על מחיקת הערעור מהטעם שהוגש לאחר חלוף המועד להגשתו.

אשר על כן, אני קובעת שקיבולו של הערעור לרישום נעשה בטעות, ומורה על מחיקתו מן הרישום.